דבר האבד

זֶה לֹא מַתָּנָה.
לֹא נִתָּן לְהַעֲבִיר הָלְאָה,
זֶה לֹא עָטוּף בְּסֶרֶט,
אֵין פֶּתֶק הַחְלָפָה.
לֹא דַּי לִי לְהִוָּלֵד, אֲנִי רוֹצָה לִחְיוֹת.
אֱלֹהִים אַדִּירִים,
מָה נִדְרָשׁ כְּדֵי לְלַמְּדֵנִי.

ספרה השלישי של שלומית נעים נאור מזמין אותנו פנימה אל המקומות שהשירה לעיתים נסוגה מפניהם: חדרי הטיפול וההקרנות, ייסורי ההחלמה מסרטן השד, הפלא הטמון בחרושת היום־יום העוטפת ולוחצת לסירוגין, נחמות ריקות ופחמימות מתוקות. בשירה הנעה בטבעיות בין שפת הדיבור לשפת המקורות, בין המיתוסים היהודיים למצוקות היום־יום והגוף, מעבירה נעים נאור את קוראיה במנעד הרוטט של התנועה בין יש לאין, בין התהום האורבת לאפשרות האחיזה המחודשת ביש.

שלומית נעים נאור היא משוררת ואשת חינוך. ספריה הקודמים, "אין לדבר סוף" ו"הדברים שאנחנו לא מדברות עליהם", ראו אור בהוצאת פרדס. על יצירתה זכתה בפרס השר אורי אורבך ליצירה בתרבות יהודית, פרס שרת התרבות, פרס הליקון על שם רמי דיצני ופרסים נוספים. שלומית מתגוררת בירושלים עם בן זוגה ושלוש בנותיהם.