באושר הזה רצית שאגע

אֲנִי לֹא מְסַפֵּר לָךְ שֶׁהַבַּיִת הוּא הַמְצָאָה לִילָדִים

כְּכָל שֶׁנִּסִּינוּ לְהַכִּירוֹ הוּא לָעַג לָנוּ בְּזָרוּתוֹ.

תָּמִיד אֲנַחְנוּ מְנַסִּים לַחְזֹר אֵלָיו,

נֶאֱחָזִים בַּזִּכְרוֹנוֹת, בַּדִּמְיוֹנוֹת וּבַסְּפָרִים

בַּמִּלִּים שֶׁלִּמְּדוּ אוֹתָנוּ בַּגַּנִּים, בְּבָתֵּי הַסֵּפֶר

בָּאוּנִיבֶרְסִיטָאוֹת,

צְלִילִים חַסְרֵי מַשְׁמָעוּת

כְּמוֹ קְרָשִׁים עֲזוּבִים לְיַד מְדוּרָה.

אֲנִי מוֹסֵר לָךְ אוֹתָם, בְּתִקְוָה שֶׁתַּצְלִיחִי

לִבְנוֹת מֵהֶם בַּיִת.

בכנות בלתי רגילה, מתי שמואלוף חושף רגעים שהיו נטולי מילים בשל פערי דורות, תרבות או שפה, וחוזר אל הילדות ואל הקסם שבה. כמשקל נגד לאלימות הבירוקרטית והלאומית, הוא מכתיר קשרי חברות, משפחה ואהבה; מסורות שעוברות במחוות כמו הגשת כף היד לנשיקה.

שמואלוף מתמרן בין עולמות סמנטיים רבים, מתוך מודעות לכך שתמיד יישאר רובד חוויתי בלתי ניתן לתמלול. מאבקו "לְהָסִיר אֶת הַתַּכְרִיכִים מִסָּבִיב לְגוּפַת הַשִּׁיר" ולהעניק חיים לשפה, נדמה כמעט אבוד מראש. בדומה לכך, הצלקת שנותרת על ידו של הדובר בשיריו נדמית לגזרת גורל, מעין אות קין המקעקע את מעמדו בתור חסר מולדת. אך אותו הסימן שהעיד על הגלות מבית מתרחב לממדיו של בית בדמותה של השפה עצמה. בית שחוצה גבולות של מרחב וזמן, במסע לא נגמר לעבר תחושת שייכות וקרבה לאחר.

"יֵּשׁ לְךָ נוֹסְטַלְגְּיָה לַנּוֹסְטַלְגְּיָה", הוא מעיד על עצמו, ורבים משירי הספר אכן חוזרים אל העבר. אולם חזרה זו אין משמעה העדר אקטואליות. ההפך הוא הנכון — באמצעות החזרה אחורה, השירים מעניקים הקשר חדש להווה ועוקרים אותו מתחומו של המובן מאליו.