הסיסמה הייתה שמחת חג

שירי הספר הסיסמה היתה: שמחת חג הם שירי מסע מחקר רוחני. הם מובילים את המשורר יוסף עוזר לגילויים נועזים על חלקיה הרבים של זהותו: מילדותו בעמק יזרעאל, דרך הפרהוד - הפוגרום ביהודי בגדד שהוביל את משפחתו לישראל – עבור בדמויות הוריו, מקור שירתו, וכלה בפניה השסועים של התרבות הישראלית. חייו של עוזר, כחייל, כמורה וכמשורר, הופכים כאן לפריזמת מחקר מקורית.
השירים מושתתים על פואטיקה מרתקת של קישורי-רחוקים באמצעות הביוגרפיה. כך, השיר המופתי "בקסת של רבי יוסף קארו" קושר את חיי החכם בעל 'שולחן ערוך' בצפת ובביריה למאבק על ביריה בימי מלחמת השחרור - דרך חיילותו של עוזר במלחמת יום הכיפורים. השיר הגדול "מרורית משוננת" (ע"ש צמח הפורח במורדות הלבנון) מצליח לאחוז בכמה מתווי הדיוקן הצבאי הישראלי-יהודי בעוצמה טרגית נדירה. ללא שמץ סנטימנטליות, כוח התיאור הנוקב של יוסף עוזר נוגע בשיח הישראלי המלחמתי, הספוג זיכרונות עתיקים של פרעות, אבל גם מטופח על ידי מיליטריזם חולני הצבוע ב"קודש" מניפולטיבי.
הספר נקרא כזרם אחד, עז וסוחף, החושף סתירות אלימות בין חלקי האישיות, אך לא פחות מכך – כמסע בין קשרי-רגש עזים, ובהם אף התפעמות והתרוממות הרוח. ה"מדרש" על השיר "ירדה השבת" (מאת יהושע רבינוב), למשל, חושף את השגב החדש, הכה מקורי, של שיר קודש חילוני; או השיר "החתונה" הגדול, המוצף שמחה גואה, הפותח דיבור חדש על חג הפריון הנחגג בחופת החתונה.
הסיסמה היתה: שמחת חג היא אפוא כותרת כפולת פנים: פניה המלחמתיים, המאיימים בעומקם וזועקים את קולה של קבלת הדין הישראלית הנוראה, זו המסכינה עם המלחמה והשכול המתמידים; וגם פניה השמחים, המפתיעים, נטולי האירוניה. כזה הוא הפיכחון השירי הגמור, הנדיר, של יוסף עוזר.