כנרת, כנרת

המחזה "כנרת, כנרת" של נתן אלתרמן הוא מחזה היסטורי. המשורר מתאר בשנת 1960 את אלף תשע מאות שתים-עשרה - וחצי. הוא קרא לעידן העלייה השנייה להתייצב בפני תקופה אחרת, תקופת דמדומי שלטונו של בן-גוריון. הוא, שלכאורה יודע את סופו של הסיפור, עשה זאת כנביא לאחור. אלתרמן אסף פרטים רבים מחיי דגניה וכנרת והתיך אותם לסיפור חדש, לשירה. כשפירש את המאורעות, הוא בלבל אותם ביודעין. הוא הזדקק להם כדי למסור את אי-הוודאות שלו לגבי העתיד של תקופתו הוא. גם אנחנו, ששבנו ופירקנו את המחזה ליסודותיו, ניחשנו את החומר ההיולי ממנו הוא צמח, ושיקענו פה ושם את השאלות שצמחו בדורנו, את הדאגה והתקווה לעתיד, את הפרידה המתמשכת מאנשים ותמונות שאינם עוד. אלתרמן פירש ויצר, ואנו שבנו ופירשנו את יצירתו. כך עשו פרשנינו תמיד: הם עזרו לתרגם את הטקסט מדור לדור, ומכיוון שהאמינו בו - מצאו בו את שחיפשו. אלתרמן חיקה את השפות של אנשי העלייה השנייה על גווניהן: אלו של המשכיל המפוכח; העברי הקפדן; המהפכן, שהעברית שלו זקוקה לרוטב של רוסית מהפכנית; והחלוץ מתימן, ששפתו מסורתית. שפתם המגוונת של אנשי העלייה השנייה זקוקה היום לעתים לתרגום. אלתרמן העלה במחזה אירועים, הדביק אותם מחדש לעלילה ולתמונות, הפך בהם ובדה אותם מחדש בלבו. אנחנו ניסינו להציע לקורא את הסיפורים והמקורות מהם שאב המשורר. לעתים איננו יודעים אל נכון אם אלתרמן הכיר את המקור, שמע הד שלו, או ניחש אותו מתוך רגישותו הרבה. למרות שכתב את המחזה קרעים קרעים, הוא ברא מכלול וכיוון. ניסינו להצביע על כמה מהיסודות הללו, ובכך חרגנו מן הדפוס הפרשני גרידא. בשבילי, העיסוק באנשי העלייה השנייה ובדרכה דומה לפרשנות של טקסט מקודש. יש בסיפוריהם, במכתביהם וביצירתם גם הדים חזקים של ספרות קודמת. יש בהם תחושת הווה חזקה של סמכות והתמודרות גורלית. על כן הם זקוקים לפירושים. עיצוב הדף של המסכת מזכיר ספרי פירושים עתיקים. כשהמחזה המעוטר על ידי דני קרוון ראה אור לראשונה, היה בצורתו הגרפית גילוי של יופי ראשוני. הפרשנות והמקורות העוטפים עכשיו את המחזה נראים יותר כמבוך. חיפושיו של הפרשן לוכדים את הטקסט המקורי ושולחים אותו לכיוונים שונים. עשייה כזו לטקסט מהמאה העשרים - יש בה גם אירוניה וגם אמירה! אלתרמן הסתיר משהו בפשטות הצורה; אני מקווה, שאנו נגלה משהו בסיבוכה. בגעגועינו לעתיד, בנווטנו בתוך התוהו, יכולים אנו למצוא במסורת החלוצית לגלגוליה, אנשים קרובים, טקסטים אמיתיים, מקור של השראה ותביעה מוסרית. הם אינם רק יושבי כבוד ביציע המייסדים. הם אוהבי עתיד מושבעים, שמוסיפים וקוראים לצעירי הדורות הבאים אחריהם. גם כשתבעו את ה"כאן" ואת ה"עכשיו" הם כיוונו אל עתיד מתהווה וצומח. הם נציגי עבר, המתפענח או מסתלף על ידי מעשיהם הריאליים ותפילותיהם לעתיד של בני ההווה