אחרי הנעורים

ב-2012 ראה אור בהוצאה עצמית, ללא הפצה מסודרת, ספר צנום של משורר אנונימי אז, רון דהן. חרף תפוצתו המצומצמת, "נעורים" – דו"ח נוקב של חייל מילואים במלחמת לבנון השנייה על חוויותיו בה, ובמסעותיו הפיזיים והתודעתיים סביבה – סימן את הופעתו של קול חדש בזירת השירה העברית. "צָרִיךְ שָׂפָה חֲדָשָׁה כְּדֵי לְתָאֵר אֶת זְוָעוֹת הַמִּלְחָמָה / (עֻבְדָּה שֶׁהִיא חוֹזֶרֶת שׁוּב וָשׁוּב)", כתב בו דהן, והוסיף, "הִנֵּה הַהַצָּעָה שֶׁלִּי: / חטו הועעיאכך רעי סבוליח / מחךח עללירע לדקשטאר". אלא שאת הג'יבריש הזה, את היעדר המילים לתיאור מה שאין דרך לבטאו באמת, עטפו שירים מנוסחים להפליא דווקא, שהעידו על משורר בשל ואמיץ, דובר אמת.
בשנים שעברו מאז, קולו של דהן צבר נפח, חיוניות וסמכות - כמשורר, כעורך וככותב פרוזה - והניב שורה של הישגים ספרותיים, לרבות הספר "מגול" (הקיבוץ המאוחד, 2022), שזיכה אותו בפרס גורי ובפרס עמיחי לשירה. כעת חוזר דהן לספר הראשון ומציג אותו מחדש, לא רק כדי לחשוף אותו לקהל רחב, אלא גם כדי לעמוד מחדש על התמות שלו מפרספקטיבה של אדם בוגר יותר, בעל משפחה, ולאחר עוד סדרה של מלחמות, ששיאה ב-7 באוקטובר.
מהדורה זו של הספר, "אחרי הנעורים", כוללת את הפואמה "נעורים" במלואה ולצדה נובלה בפרוזה המתארת אף היא את קורותיו של דהן באותה מלחמה, וכן פואמה חדשה המהדהדת את ימינו אלה. את "אחרי הנעורים" חותמת אחרית דבר אישית, ובה מבקש דהן לדבר על "אי-חריגותה של המלחמה בישראל", ועל השפעתו של מצב עניינים זה על התרבות ועל הנפש.