בחוץ היה משעמם, והיתה הפסקת חשמל. שום דבר לא עבד. רק בגלל השעמום נכנסנו למנהרת הזמן. מענין מה עשו האנשים לפני שהיה חשמל, אמרתי לשרון, איך הם הסתדרו? ואנחנו, ילדים של היום, עם מיקרוגל, אינטרנט וטלפון סלולרי... הלכנו לגלות איך זה להיות בלי חשמל. ישבנו בחדר האוכל של קיבוץ דגניה, והקשבנו למהנדס שתאר לחברי הקיבוץ איך הוא יקים של תחנת כוח ויפיק חשמל. כשאני אקים פה את תחנת הכוח ואיצר חשמל, כולם ירצו לקנות את החשמל ממני. כל חברי הקיבוץ התגלגלו מצחוק. אבל אנחנו ידענו שיום אחד כל הארץ תואר, ומכשירי החשמל יפעלו, עד כדי כך שלא נוכל לתאר את חיינו ללא חשמל. והנה,  לא עבר זמן רב, ובתל אביב הוארו הרחובות באור חשמל בוהק. אנשים נצבו ליד עמודי החשמל והביטו למעלה, ובחנו בהתפעלות את האור שהופץ מהמנורה ונראה כמו נס, צועקים בקולי קולות: הידד לרוטנברג! הידד לרוטנברג!