דומי נפשי

"אני צריכה מדבקות של פרצופים, כל מיני חיוכים וכאלה. יש לכם?"
"בטח, בואי". היא ניגשת עם הינדי למדף, מראה לה גיליונות של מדבקות. "זה מעולה". הינדי חושבת על עוד משהו. "צבעים. יש לכם?"
"המון". היא מראה להינדי. "מה את מחפשת?"
"משהו לבעלי. לא יודעת בדיוק מה". הינדי מסתכלת על המבחר האדיר. לא יודעת מה לבחור, מה אנשיל ירצה. "רק עכשיו גילינו שהוא יודע לצייר, ואני רוצה שיהיה לו איך".
"ומה הוא אוהב? רישומים? שחור לבן? צבעוני? אקריליק?"
"אני לא חושבת שזה משנה לו". וגם אם כן, לא היה לי איך לדעת את זה.

"אז גם את לא רוצה אותי, בסדר". טויבי קמה, מסתחררת, ונופלת לספה. "יש לכם קרוסלה כאן בסלון? מאיפה קניתם?"
שמחה מתאפק לא לצחוק. כי זה בעצם עצוב מאוד, ולא מצחיק בכלל. "בחנות רהיטים בתלפיות". שמחה עונה.
"זה דבר יקר, קרוסלה?"
"יקר מאוד, כן". הוא עונה ברצינות תהומית.
"טוב, יש לך שווער עשיר, וגביר גדול, בעל חסד". היא מנסה שוב לעמוד, אבל מצליחה רק להתיישב, בינתיים.
"נכון, נכון מאוד". שמחה משתף איתה פעולה.
"טוב, אנחנו צריכים כבר להתארגן ולצאת, מאוחר לנו". בסי מנסה שוב.

"שלום, מלי. מה שלומך?" שרי עונה, קצת מופתעת. "איך שם?" היא מתעניינת. "מקסים, ברוך השם. ממש נחמד לי כאן". היא עוצרת לרגע, מהססת. "ממש השגחה פרטית שגם השוו— אבא של חילי כאן".
"מי?" שרי לא מבינה.
"אבא של חילי, כאן, בלונדון".
"אבא של חילי? בעלי?" לשעבר, או אפילו זה לא.
"כן". היא מתבלבלת. "את— את לא ידעת שהוא בלונדון?"

בדרך רצופת אבנים, ובלי הרבה מילים, פוסעים גיבורי הספר הזה.
במצר ובמרחב, בריחוק ובקירבה, יחד ולחוד;
נאחזים בנקודות האור לאורך הדרך, ומתפללים לבחור באמת ובטוב,
בלב שלם.