רוח אל האור

היא התייצבה בדיוק מאחורי ראשי, בלב המת של שדה הראייה. התיישבה ואור קטן נוסף נדלק. עצרתי את נשימתי. לבי קפא ואז החל שועט. בראשי התגוששו ניחושים נוראים עם ניחושים איומים. לא, אלוהים, מה זאת הולכת לעשות עכשיו?! ואז באו המילים. קול זך שכמוהו לא שמעתי מימיי.

את גיבור הספר – בעל בית דפוס לשעבר, אלכוהוליסט, אב כושל – אנו פוגשים ביומו האחרון, אם לא אחריו. רק בערוב ימיו הצליח למצוא שלוות נפש. עשרות שנים נדרשו לו כדי להשלים עם עצמו ועם יקיריו, לעצור את תנופת הכעס והצער, לסלוח, לשמוח.
אז, ככל שהספר מתקדם מעמוד לעמוד, חייו נפרמים לאחור. האהבה והזעם, האמון והבגידה תופסים זה את מקומו של זה בסיפור חייו ובסיפורי חייהם של אהובתו, של אשתו לשעבר, של בתו ושל חברי נפשו.
איתם אנו מעמיקים ומגיעים עד השורש. איתם אנו לומדים על אושרו ועל סבלו, על מה שמצא ועל מה שאיבד, על הטרגדיה המשפחתית שפקדה אותו ועל מי שהיה אחראי לה מאחורי גבו, בלא ידיעתו, מרוב אהבתו.

איגי דיין הוא מוזיקאי. "העברית שלו מתנהלת בקצב ג'זי, הרחק מהריאליזם הפסיכולוגי הדקדקני וחמור הסבר של ספרותנו כיום" (עמרי הרצוג, הארץ), מתוך ביקורת על ספרו הראשון חוָה.