נומי ומתיא הם זוג מִשמַים. למרות גילם המבוגר וחייהם הקטנים־לכאורה, יש ביניהם אהבה עמוקה, שרבים היו רוצים כמוה. למעשה, אהבתם הגדולה, שכל כולה עדינות וטוב, איננה נגמרת גם כשמתיא עובר אירוע לבבי במהלך רחצה באמבטיה, והולך לעולמו בפתאומיות. נומי המסורה פוקדת את קברו ומטפחת אותו באופן קבוע, ומתיא עדיין נוכח בכל היבט בחייה. אלא שבעת ביקוריה התדירים בבית העלמין היא נחשפת שוב ושוב להוד וההדר של החלקה הצבאית, על הטקסים שמתקיימים בה, ועל הסדר והטיפוח ששוררים בה. לאט־לאט עולה בדעתה של נומי לנסות לתקן את המוות המרושל של מתיא ולהדר אותו במוות ראוי יותר, כמו זה שזכו לו הקבורים בחלקה הצבאית. 

הזוגיות ההרמונית, הנצחית־לכאורה, של נומי ומתיא מתחילה להתפורר, כשלתמונה נכנסים שני גברים. נומי מוצאת את עצמה נקשרת בקשר מיסטי אל החלקה הצבאית של בית הקברות ובמיוחד אל קברו של שמשון, חלל "ותיק", שאותו היא מתחילה לפקוד, ותוך כך ליהנות מהזוהר המורבידי שבחלקה. כאשר גבר נוסף מתחיל לתפוס נוכחות קבועה בחייה, נומי נאלצת לבחור את מי היא זונחת ועם מי היא מתרועעת. 

בין האדם למקום הוא סיפור אהבה פורץ גבולות עם תפאורה בלתי שגרתית. הרומן מתרחש ברובו בבית עלמין, אך לצד האופל והכאב נרקמים אהבה עדינה, אנושיות, וחום בין-אישי נדיר. וזאת לא הסתירה היחידה שבספר יוצא הדופן הזה: לצד קונפורמיות וחיים המתרכזים בקיום הבסיסי ביותר של גיבורי הסיפור, הולכת ובוקעת, בדרך משונה וייחודית, התנגדות לקלישאות; למול אהבה פרטית הולך וגדל כוח המשיכה שבאתוס הישראלי כלפי חללי מלחמות.

וכך, אורית וולפיילר מצליחה ליצור טביעת אצבע ספרותית משלה: לא רק העלילה משתנה ומתהפכת אלא גם השפה הייחודית שבה נמסרים הדברים – שפה שיש בה עירוב משלבים, גמישות תחבירית ומשחקיות לשונית, והיא גם היא מלאת סתירות – ולמעשה, משרתת את המסופר. זהו ספרה השלישי של וולפיילר, קול חדש וייחודי בעולם הספרות, שבו היא משחיזה את סגנונה יוצא הדופן שמהדהדים ממנו מרחבי כתיבתם של חנוך לוין ואורלי קסטל-בלום.