על שפת התום

במושגים של אגמים, שכבר ראתה בעולם, לא היה לכנרת ייחוד, אך עמודי חצב לבנבנים כאלה, יפים כל כך, שגולשים מן הגבעות אל המים הכחולים, יש רק כאן.
איזו שלמות! היא חשה בנגיעה של ילדוּת וראשית נעורים, שהיו אי אז צופני הבטחה ותום. צער עמוק עטף אותה על ההחמצה, על הסופים כולם, על הקן המשפחתי שנלקח ממנה אז וגם עכשיו, על הפרידה משי. עצבות ליוותה אותה כשהתפתלה עם הכביש אל המקום שבו הוא התחבר אל שפת הכנרת.
–––––

דגנית, עוזבת קיבוץ צעירה, פוגשת בתל אביב את שי, קצין שריון מבוגר ממנה שנמצא בעיצומו של משבר אישי. האהבה אינה ניצתת מיד, אך עם בואה היא ממלאת את ליבם נחמה ושמחה, עד שגילוי בלתי צפוי מאיים להחריב הכול.
בעלילת יחסיהם המפותלים של דגנית ושי נשזר סיפורה של המדינה במשך ארבעה עשורים סוערים – ממלחמת לבנון הראשונה ועד שבועות ספורים לאחר שבעה באוקטובר.
בשפה קולחת ובבינת לב מעלה על שפת התום מחשבות ותהיות. מה קורה לגעגוע כשההווה והעבר מתערבבים זה בזה, וכיצד ניתן לשמור על האהבה בעולם שבו דבר אינו מובטח מראש? זהו סיפור רגיש וסוחף על התחלות וסופים, על אמון שנסדק ועל היאחזות נואשת בענף שנשבר.

אורנה קזמירסקי קינן היא ד"ר לספרות, בת קיבוץ בית זרע המתגוררת בתל אביב, ומלווה בכירים במערכת הביטחון בתחומי חשיבה וכתיבה.
ספרה הראשון, "עוד מעט אור" (הוצאת "שתים"), התקבל בחיבוק חם בידי המבקרים והקוראים, והיה מנבחרי הקהל של "סטימצקי". על שפת התום הוא ספרה השני.