"המטרה הטיפולית של הפסיכואנליזה היא 'החזרתם בשלום' למטופל של היבטים בעצמו שנקברו חיים ושעדיין אינם מתים" – כך מציע ספרו החדש של אוגדן, שרבים רואים בו את המחבר המשפיע ביותר בדור הנוכחי של הפסיכואנליזה.

אוגדן (יליד 1946), ממשיך דרכם של ויניקוט ושל ביון, מאמין כי הצורך הבסיסי ביותר של האדם הוא להיות ולהתהוות לכדי עצמו באופן מלא יותר, והדבר כרוך בהתהווּת לכדי נוכחות מלאה יותר, חיוּת וערוּת למחשבותיו, לרגשותיו ולמצביו הגופניים; בהתהוות לכדי יכולת טובה יותר לחוש את הפוטנציאלים היצירתיים הייחודיים שלו ולמצוא איך לפתח אותם בקול משלו; בהתהווּת לכדי אדם גדול יותר (אולי נדיב יותר, חומל יותר, אוהב יותר, פתוח יותר) בקשריו עם אחרים.

אוגדן מבקר – בהמשך לספריו המקצועיים הקודמים (שמהם פורסמו בסדרה זו הקצה הפרימיטיבי של החוויה, על אי־היכולת לחלום ולהשיב חיים שלא נחיו) – קונוונציות כמו "הרעיון שלפיו יש 'טכניקה אנליטית' נכונה הנגזרת מרעיונות אשר הועברו מדור אחד של אנליטיקאים אל הדור שלאחריו". בעיניו, סגנון אנליטי הוא יצירה אישית של היחיד, "תהליך חי שמקורו באישיותו של האנליטיקאי ובההתנסותו".

לדבריו, אין דבר כזה אני או אני עליון – אלה רק רעיונות. אנחנו כל הזמן ממציאים סיפורים על "המנגנון הנפשי" ושוכחים שאנחנו יוצרים מטפורות, כותבים בִדיון. כמו כל המטפורות, למודלים של הנפש יש גבולות משלהם, ובסופו של דבר הם מתפרקים, בייחוד כאשר משתמשים בהם יתר על המידה או כאשר רואים בהם בשורה בעלת אופי של אמונה דתית, ואז הם מעכבים את יכולתנו לחשוב.

אוגדן מנתח את ההתפתחות ההדרגתית בתולדות הפסיכואנליזה מדגש על הבנה ופירוש לעבר דגש על קיום והתהווּת. הוא מציע ניתוחים יצירתיים לשני מאמרי מפתח של ויניקוט – "לתקשר ולא לתקשר" ו"השימוש באובייקט" – ולשירים של פרוסט ודיקנסון. בספר מובאות יותר מעשרים דוגמאות מעבודתו הטיפולית הייחודית.