על אי היכולת לחלום

תומס ה' אוגדן, יליד 1946, מתואר לא פעם כתאורטיקן החדשני ביותר בדור הנוכחי של הפסיכואנליזה. ספריו מצע הנפש והקצה הפרימיטיבי של החוויה זכו להצלחה רבה בישראל, ומאמריו נלמדים כמעט בכל מסגרת של הכשרה טיפולית.
אוגדן ממשיך את דרכם של ביון ושל ויניקוט.
הקובץ הנוכחי כולל 13 ממאמריו פורצי הדרך, מהשנים 1994-2005. הוא מסביר כאן רעיונות מרכזיים שלו, כמו האינטרסובייקטיביות בטיפול ו"השלישי האנליטי", המבטא רובד חווייתי שאינו זהה לסובייקטיביות של המטפל או המטופל, אך נשען על שתיהן;

ה-reverie – מחשבות, תחושות גופניות, דמיונות וזכרונות העולים בתודעתו של המטפל בעת הפגישות ובמבט ראשון אינם קשורים למטופל, אך מתגלים בהדרגה כמפתח לעולמו הפנימי; זיהוי חוויות של חיוּת ושל מוות נפשי ודרכים שהטיפול הפסיכואנליטי יכול לשקם בעזרתן חיוּת; והיכולת ליצור חלומות ולהתחבר אליהם כאמצעי "לחלום את עצמך אל תוך קיום".

הספר גדוש בסיפורי מרקה מרתקים, שגיבוריהם מלווים את הקוראים זמן רב אחרי הקריאה: אשי שמגיע לביתו אך אינו מצליח להרגיש שזה הבית שלו ודייריו הם האישה שלו והילדים שלו; מטופלת שנפגעת אנושות כאשר אוגדן מספר לה שייעדר בשל מוות במשפחתו, אך אינו אומר שאביו הוא זה שנפטר; מטופל שמשחזר התעללות מינית שעבר בילדותו, ואגדן מצליח להגיע אליו בעזרת זיכרונות מרגשים שעולים בו על בנו כילד קטן; תפנית באנליזה של מטופלת כשהיא מתאכזבת שחלומה נקטע לפני שהספיקה לגלות מה יש במגירה סגורה.

אוגדן ניחן בכישרון ספרותי בולט. הוא מרבה להיעזר ביצירות ספרות (בורחס, פרוסט ואחרים) ובמאמר החותם את הקובץ הוא דן בכתיבה פסיכואנליטית כסוגה ספרותית. אוגדן כתב פתח דבר לקובץ העברי, ושמשון ויגודר צירף מבוא נרחב.