היומן הקליני

"הייתי אמיץ (ופרודוקטיבי) רק כל עוד נשענתי (באופן לא־מוּדע) על כוח אחר; כלומר מעולם לא 'בגרתי'. הישגים מדעיים, נישואין, מאבק עם עמיתים חזקים למדי – כל זה התאפשר רק תחת ההגנה של הרעיון שבכל מצב אני יכול לסמוך על תחליף האב. האם 'ההזדהות' עם הכוח הגבוה יותר [...] היא המשענת ששמרה עלי בזמנו מהתמוטטות מוחלטת? האם האפשרות היחידה להמשך הקיום היא ויתור על החלק העיקרי של העצמי שלי כדי למלא לגמרי את רצונו של אותו כוח עליון (כאילו היה זה רצוני שלי)?? [...] האם אצטרך (אם אוכל) לבנות לעצמי בסיס חדש לאישיותי, אם עלַי לזנוח ככוזב ובלתי אמין את הבסיס שהיה לי עד כה? האם נגזר עלַי לבחור בין מוות ובין 'לארגן את עצמי מחדש', וזאת בגיל 59? עם זאת האם יש טעם לחיות תמיד רק את חייו (רצונו) של אדם אחר? האם חיים כאלה כבר אינם מעין מוות?"

זהו אחד מרגעי השיא ביומן האישי הייחודי שכתב ב־1932 הפסיכואנליטיקאי היהודי־הונגרי שנדור פרנצי (1933-1873), שנה לפני מותו מאנמיה ממארת. כאן הוא מסכם את לקחיו הכאובים מקשר קרוב של רבע מאה עם מורו, מטפלו וחברו זיגמונד פרויד סביב התערערות יחסיהם. ביומן הוא מתאר גם בלי שום עכבות את הסערות ואת נקודות המפנה בעבודתו היום־יומית עם מטופליו; את מאמציו הבלתי נלאים לחלצם ממצוקותיהם, ובכלל זה את האקספרימנט הנועז ומעורר המחלוקת של האנליזה ההדדית ואת חשיבתו על הדרך שטראומה נפשית (ובפרט ניצול מיני בילדות) מביאה לעִרעור האישיות.

היומן (ועצם קיומו) נשמר בסוד יותר מחמישים שנה, ועם פרסומו נהיה לאחד הטקסטים המצוטטים ביותר בספרות הפסיכואנליטית ולאבן פינה של חשיבה בת זמננו על טראומה ועל דרכים להתאושש מתוצאותיה. הנוסח העברי כולל מבואות, אחרית דבר ומאות הערות הבהרה.