שיבה באוקטובר

המטרה העליונה של הקולקטיב הפלסטיני היא להביא לקיצה של הריבונות היהודית בארץ ישראל. זו עובדה עוכרת שלווה, כמעט בלתי נסבלת. וממנה צריך להתחיל. רק אחר כך אפשר לכתוב, וצריך לכתוב, דו״חות מקיפים על הכשלון המודיעיני והצבאי בדרך לטבח של שבעה באוקטובר.

כל הפלסטינים, בכל שמונים השנים האחרונות, מתעקשים על שיבה. חמאס, פת״ח, ציבור, הנהגה, פליטים, תושבי קבע, טרוריסטים, מדינאים, הוגים. כולם כולל כולם. וכאשר הם עושים זאת, רבים מהם חושבים על המובן המעשי, על מזוודות ארוזות ומעבר דירה ליפו, צפת, לוד. אבל הרבה יותר חשוב מזה, הם חושבים על המובן המיתי של שיבה. זו ״שיבה״ במובן של שיבת שעון הזמן לאחור, למציאות שלפני הציונות ומדינת ישראל. שיבה לימים שבהם לא היו כאן יהודים בעלי כוח וזכות להגדרה עצמית. זה הדבר שאליו הם רוצים לשוב.
לכן, שיבה באוקטובר איננו ספר על מרכיב אחד מתוך כמה מרכיבים בעימות עם הפלסטינים. זהו ספר שקובע, ומוכיח, שרעיון השיבה הפלסטיני הוא המרכיב היחיד שחשוב באמת בעימות עם הפלסטינים. מה שהופך את הספר הזה לחשוב ביותר שאפשר לקרוא, לקראת המשך ההתמודדות הבלתי נמנעת של ישראל עם האתגר הפלסטיני.
בכל פעם שישראל שוכחת את התשתית היסודית של העימות, כותבים עדי שורץ ועינת וילף, היא חושפת את עצמה למתקפה מדינית ולאלימות רצחנית. ספרם, שבונה קומת נוספת על ספרם הקודם, מלחמת זכות השיבה, מתאר בתנופה את תולדות ההתנגשות של יהודים וערבים בארץ ישראל, וחושף את הגיאולוגיה של הסכסוך, את הסלע שעליו הוא יושב.
עד שרעיון השיבה המהותי לא ייעקר מהעולם, הם כותבים, לא יוכל לבוא סוף לעימות. עד שרעיון השיבה המהותי לא ייעקר מהעולם, הם מסבירים, ישראל לא תדע שלווה. מסקנתם ברורה: משימתה העיקרית של ישראל היא לפעול כדי לעקור אותו.
ואל תגידו: אנחנו כבר יודעים! אם היינו יודעים, לא היה שבעה באוקטובר.
שמואל רוזנר