"לא הייתה לנו דקה לחשוב. העמסנו את הפצועים לאמבולנס ונסענו בחזרה מהר ככל שיכולנו. כל שנייה הייתה חשובה. פעלנו מתוך אינסטינקט, על בסיס ניסיון של שנים. להעביר פצועים במהירות לאמבולנס, לצאת לכביש השורץ מחבלים, להוציא אותם ממקום סכנה, להכין את האמבולנס לפצועים נוספים, שוב ושוב"
בבוקר ה־7.10, בשעה 06:29 נשמעו האזעקות הראשונות, שפתחו את היום שעתיד לשנות את מדינת ישראל. כעבור פחות משעה האמבולנסים הראשונים של איחוד הצלה כבר עשו את דרכם דרומה, גדושים ברופאים, פרמדיקים, חובשים ואנשי סיוע נוספים שהתעקשו ללבוש וסטים כתומים ולרוץ לזירות הטבח והקרב עוד לפני שידעו על הגיהינום הממתין להם בכבישי העוטף.
בין הרכבים הבוערים על כביש 232, כשהקרבות מתרחשים מטרים ספורים מהםף, מיהרו המתנדבים אל תחנת המשטרה בשדרות, הצילו חיים בקרבות הרחוב באופקים, היו הראשונים לפנות פצועים מזירות הטבח בבארי ובכפר עזה והגיעו לכל מקום אחר שבו נזקקו לסיוע רפואי ונפשי. מטחי הרקטות מעל ראשם, המחסומים על הכביש לפניהם ולעיתים אש חיה של מחבלים בקרבתם – שום דבר לא עצר את אנשי איחוד הצלה, המלאכים בכתום, בדרכם להשלמת משימתם האחת: הצלת חיים.
● איך הגיב הרופא כשגילה שהפצוע האנוש בו הוא מטפל הוא חברו לנשק?
● מדוע החליטו בכירי איחוד הצלה לשלוח מתנדבים לדרום, על אף סכנת החיים?
● מה אמרה המתנדבת ששוחחה עם הילדים שהתחבאו בארון, כשהמחבלים נכנסו שוב לביתם בכפר עזה?
● למה סופחו אמבולנס וצוות מתנדבים ליחידת שטח של השב"כ?
נחמן סלצר הוא הוא סופר ומוזיקאי, שכתב כ־40 ספרים. בין חיבוריו נמנים ספרי מתח, ספרי ילדים וביוגרפיות, עד היום תורגמו כעשרה מהם לעברית. הוא מתגורר בבית־שמש.