אלה האחים שלי

באוגוסט 1973 הועלה קצין השריון אורי אור לדרגת אלוף-משנה, ומונה למפקד חטיבת מילואים צעירה, מצוידת בטנקי "צנטוריון" מיושנים. ישראל היתה שאננה. חטיבה 679 היתה במעבר למחנה חדש, והטנקים שלה עמדו לפני הסבה. אור לא הכיר את אנשיו, וטרם הספיק לערוך עימם אף תרגיל אחד, כאשר פרצה המלחמה, ביום הכיפורים תשל"ד, ה- 6 באוקטובר 1973. תוך חמש-עשרה שעות בלבד מתחילת הגיוס, פחות ממחצית הזמן שתוכנן ובניגוד לכל הסיכויים, החל אור להעלות את חטיבתו למרכז רמת-הגולן, שם התנהל קרב נואש בין הכוחות הסדירים המעטים של צה"ל, לבין הכוח הסורי העצום, ששטף את הרמה ואיים להגיע לכנרת ולקיבוצי עמק הירדן. הטנקים הספורים של חטיבה 679 נתקלו בסורים בצומת נפאח, קילומטרים מעטים מגשר בנות-יעקב, ונכנסו עימם לקרב עקוב מדם. הסורים נעצרו, והחלו לסגת. הקרבות התחדשו בימים הבאים. הסורים לא ויתרו בקלות על כוונתם להשתלט על הרמה. החטיבה נלחמה יום-יום, הדפה את הסורים חזרה לקו שממנו יצאו, ואחר-כך כבשה שטחים נוספים, תוך קרבות כבדים, מול הסורים וגם מול חיל-המשלוח העיראקי. בתום המלחמה ישבה ב"מובלעת הסורית", כ- 40 קילומטר בלבד מדמשק. באלה האחים שלי פורש אורי אור את הסיפור הדרמטי, האנושי והמרתק על הגבורה שמגלים אנשים: על אחוות הלוחמים, המתגבשת תוך כדי הקרבות; על הפצועים, שגופם שרוף מכוויות, הבורחים מבתי-החולים כדי לחזור, לעלות על הטנקים ולהילחם; על החללים, שכל אחד מהם משאיר פצע עמוק בלב חבריו. והוא גם מספר בגלוי-לב על מי שלקה בהלם קרב, ועל הקצין הבודד, שפחד להילחם וערק מהחזית. אלה האחים שלי הוא סיפורו האישי והמרגש של מפקד מצטיין, הנע כל הזמן קדימה, עם כוחותיו. וזהו סיפורם של אנשי מילואים, ישראלים רגילים, שהמלחמה הפכה אותם לגיבורים.