השכול, בדרכו, יוצר חיבור והבנה בין אלה שחווים אותו – חיבור שאינו מבוטא במילים. ההבנה מתקיימת מתוך הידיעה שהזולת אף הוא איבד את היקר מכל. החיים הקודמים עוברים תהפוכות עם היוודע דבר האסון, ומאז ההורים השכולים נושאים איתם כובד תמידי, כעין כיסוי שלא ניתן לפשוט אותו, גם אם נרצה, והוא דבוק לגופנו בכל רגע ורגע. אין צורך לדבר או לנסות להבהיר; וכשבכל זאת מדברים על האובדן – הצד השני מבין היטב, באופן שמי שלא חווה את האובדן אינו מבין.

הספר הזה, שהינו אוטוביוגרפיה של חצי חיים, נכתב כשני טקסטים נפרדים על ידי שני הורים שכולים – איריס אימו של נמרוד, ויוסי אביו של אסף. הסיפורים השונים שולבו לסיפור אחד, שאנו רואים בו את סיפורה של הישראליות של שנות האלפיים.

בשנים אלו, בעקבות אירוע ההתנתקות מגוש קטיף, הפכו אזורי הדרום והמרכז של מדינת ישראל לנתונים תחת איום רקטות, טילים ומנהרות. בצפון, מלחמת לבנון השנייה הייתה ל"קו פרשת המים" שלאחריה ישראל, ויישובי הצפון בעיקר, הושמו תחת איום רקטות וטילים, וניסיון שסוכל ליצור מנהרות שיאפשרו חדירה אל תוך ישראל. העורף הפך לחזית וכל אזרח ישראלי הפך למטרה לגיטימית.

אנו, יוסי ואיריס, השונים מאוד בתפיסת עולמנו ובדרך הפעולה הנגזרת ממנה, בחרנו לפעול בדרכים שונות מול המציאות המאיימת שהתרגשה עלינו. יוסי הוא איש ימין, חבר בפורום המשפחות השכולות "בוחרים בחיים", שפועל להגברת ההרתעה מול מחבלים פוטנציאליים; ואיריס היא אשת שמאל, חברה בפורום המשפחות הישראלי-פלסטיני. על אף שההבדלים בינינו נוגעים לפצעים העמוקים ביותר בחיינו, היינו ונשארנו חברים טובים שמכבדים אחד את השני, עם ולמרות הכיוונים המנוגדים שבהם הלכנו. על זה הסיפור שלנו.

היה זה יוסי שהעלה את הרעיון לכתיבת הספר. היו בינינו הסכמות מיידיות שלא היה צורך אפילו לדבר עליהן, כמו זו שהספר יספר על חיינו מאז שנפל עלינו אסוננו. החיים שהיו קודם היו יומיומיים ובנאליים, שבהם שחוק ושעשועים במידה, צער ועצב במידה; לא משהו לכתוב עליו. הסיפור שלנו מתחיל, במידה רבה, ביום שהסיפור של ילדינו הסתיים.

במדינת ישראל עמוסת השכול ורוויית ההנצחה, יש לפעמים תחושה שהשכול נמצא בכל פינה ומקהה את החושים. רצינו לספר סיפור אחר, והבנו שהניסיון ליצור סיפור חד־צדדי על שכול לא יכול לקיים את עצמו. תמיד אפשר לספר את הסיפור הפרטי ולתאר כיצד הוא השפיע על האידיאולוגיה והחזון שלנו; אך הספר הזה נולד מתוך הבנה שיש ישראליות שונה, והשוני בינינו – האזרחים, ההורים השכולים – יוצר תמונה חדשה וייחודית.

יוסי ידע מיד איך יקראו לספר. בשלב כלשהו הצענו, ספק בצחוק, שאולי השם יהיה, "שכול, שכול, שכול ימין שמאל", על משקל "שמאל ימין שמאל" שכל אחד זוכר מהטירונות שלו ומתרגילי תס"ח. שם הספר שנבחר, "שמאל ימין שכול", נועד להדהד את אותה צעידה חיילית, אך גם להציף את השאלה מה קודם למה: הימין והשמאל לשכול, או ההפך. כל קורא יצטרך לפענח זאת לעצמו.

לאורך הספר לא נמנענו מלהציף את הקונפליקטים בין המקרים הפרטיים שלנו – נמרוד נפל כחייל, אסף כאזרח; בין אופי העשייה שלנו – יוסי עוסק בהנצחה, איריס בעיקר באידיאולוגיה; ובין הדרכים בהן כל אחד מאיתנו עבר ונאלץ לבחור כיצד להתנהל. את רוב הקונפליקטים בינינו, בעיקר אלו המשמעותיים ביותר, אנחנו מדחיקים ביומיום כדי לשמר קשר רגיל ונורמלי, מבלי לאחוז בתקווה לשנות האחד את השני. חשוב לנו יותר לטפח את החברוּת בינינו מאשר "למצות" את הדיון, ולהפוך לאויבים אידאולוגיים; אך כאן, בספר הזה, החלטנו להציף הכול.

אנחנו חברים כבר הרבה זמן. יש לנו דעות שונות, דרכים שונות להסתכל על העולם, סדרי עדיפויות ושאיפות שונות, אך החברות שלנו נשארת חזקה ואמיתית. היא מבוססת על כבוד הדדי, הבנה ונכונות לקבל אחד את השני, על מי שאנחנו ועל השונות שלנו. אנו מאמינים שחברות אינה קשורה לאחדות, אלא לקבלת השונות ואולי אפילו להזדמנות ללמוד אחד מהשני. על אף שלשנינו שייכות פוליטית ואידיאולוגית ברורה מאוד, הנוסחה הזו נראית לנו הכרחית לא רק לקיומה של החברות שלנו, אלא גם לחוסנה של החברה הישראלית. ואנו אופטימיים, מפני שאנו רואים שכשיש רצון אמיתי משני הצדדים – זה יכול לעבוד.

כתיבת הספר הייתה עבור שנינו, במידה רבה, תהליך טיפולי. היא אפשרה לנו למצוא בסיס משותף ולתמוך אחד בשני במסענו לקראת הריפוי. זוהי דרכנו לכבד את זכרם של ילדינו האהובים, ולחלוק את סיפוריהם-סיפורינו עם קהל רחב יותר.

אנו תקווה, שהספר יסייע לאלו שאיבדו את יקיריהם למצוא נחמה ומזור.