מלחמת יום הכיפורים לא היתה מחדל נקודתי ותחום בזמן, אלא פרי תהליכים שיסודם במנטליויות השונות של הצדדים לסכסוך. התהליכים האלה נמשכו שנים מאז מלחמת ששת הימים, ובמרכזם עמד חוסר ההבנה הישראלי את השינויים שעברו היריבים לצד תנאי הזירה החדשים. המלחמה לא היתה מלחמת ברירה. היא לא היתה נצחונו הגדול ביותר של צה"ל, רחוק מזה. היא גם לא היתה הטראומה הלאומית האולטימטיבית.
היא היתה מלחמה אמיתית, על כל השכול, הצער, הסבל והמשקעים הכרוכים במלחמה ונמשכים אחריה, וגם עם כל הגבורה, הדבקות במטרה, הנחישות, ההתנדבות והסולידריות שעולים על פני השטח בזמן מלחמה. מעל לכול, היא לא היתה עוד חוליה בשרשרת המלחמות שפקדו את ישראל, אלא מלחמה שהביאה להסכם שלום ראשון בין ישראל ובין מדינה ערבית, הסכם שלא היה אפשר להעלותו על הדעת לפניה, גם לא באקטיביזם רטרואקטיבי שמתיימר לדעת "מה היה קורה אילו".

יואב גלבר נולד בשנת 1943, לימד באוניברסיטת חיפה, ולאחר פרישתו לגמלאות — במרכז הבינתחומי בהרצליה. הוא פרסם ספרים ומאמרים רבים על תולדות היישוב ומדינת ישראל, שכמה מהם עוסקים בשורשי הסכסוך הישראלי־ערבי.
בין ספריו: ״תולדות ההתנדבות לצבא הבריטי״, ״למה פירקו את הפלמ"ח״, ״מולדת חדשה״, ״שורשי החבצלת״, ״קוממיות ונכבה״, ״היסטוריה, זיכרון ותעמולה״, ״הזמן הפלסטיני״ ו״התשה״.