אנחנו על השחור

"בשעות הבוקר מכסה ערפל דק את הגבעות והשמיים צונחים על ההרים ואז הם שומעים את השריקה ומי שלא חבש קסדה ממהר וחובש ומי שלא לבש שכפ"ץ ממהר ולובש, וכולם רצים אל השוחות שחפרו, מתקפלים בתנוחה עוברית, כפות הידיים מגוננות על הראש. ופתאום יש פיצוץ, ואחריו עוד אחד, ובאוויר הדחוס נישא ריחו של אבק השריפה, ומישהו צועק ׳היד, הלכה לי היד,׳ וגורי צורח, וממן מוטל על הגב, ופניו של אמיר אטומים, והראש של זליג נשמט לפנים, ועיניו של ליפשיץ פעורות לרווחה, ומכל עבר מתרגשים קולות נפץ, ומיני דברים מתפצחים ומתרסקים, ולהבות שחורות מזנבות בכחול שמי תחילת הקיץ. כולם מתים, אמא. כולם מתים. אף פעם לא ידעתי שככה נראית המלחמה."

ואיך נראית מלחמה? אנחנו על השחור מנסה לשפוך אור על האפלה הגדולה הזאת, שרובצת על מלחמת שלום הגליל.

אנחנו על השחור מבקש להאיר את שהתרחש בשדה הקרב כפי שתיארו הלוחמים והמפקדים של חטיבת השריון המורחבת 500 באוזניו של ברקאי, וגם את מה שהתרחש בחדרי החדרים של הקבינט הביטחוני.

 

כפי שהוכיח גם ברבי־המכר הקודמים שלו: על בלימה ובשם שמים, ברקאי הוא מספר מחונן וקפדן של רגעים קטנים וגדולים בדרמה הסוערת של המלחמה. הסיפור שהוא מגולל מעביר את הקורא חוויה רגשית מטלטלת: הוא נחנק לרגע כשהאבק מכה בלוחמים, הוא מתכווץ לרגע כשהפגזים נופלים, הוא נבוך ונכלם כשהגנרלים מתקוטטים, הוא מזיל דמעה כשהנופלים נופלים.