הספרות כנוגדן

בשירו שואל יהודה עמיחי מתי ייפגשו שתי רכבות שיוצאות ממקומות שונים?

ספרה של דפנה מילר וסרמן מתאר מפגש כזה בין הספרות לפסיכואנליזה בפרקטיקה הביבליותרפית. במפגש זה הספרות משמשת כבת ברית לתהליכי שינוי והתמרה ולא רק בהיבטים של הזדהות, השלכה והעברה, אלא גם באמצעות הממד החתרני הקדם־מילולי, המאפשר מגע עם הגולמי והטראומטי ובהמשך עם הדמיוני והאפשרי.  הספרות אינה "כתם רורשאך", אלא הופכת לנוגדן העשוי לרפא כאב לא מיוצג, ובכך אף לאפשר לאספקט חדש לזרוח בעולם. זוהי התקווה הרדיקלית שקיימת אפשרות אחרת.

חשיבותו של הספר טמונה בניסיון לחקור את התרומה הייחודית של "פעולת" הנוגדן על המטופל והמטפל. היידגר, קריסטבה, ויטגנשטיין, שוואב, דלז, גואטרי וביון מושיטים את ידם לתמיכה בהבנה תאורטית זו, וביישומה על מקרים מהספרות ומחדר הטיפול. הנוגדן הפואטי מסייע לכונן את "שירת" הטקסט המתהווה בטיפול אצל הקורא/המטופל, לעיתים אף ללא עיבוד פרשני.

ד"ר דפנה מילר וסרמן היא פסיכולוגית, ביבליותרפיסטית ומרצה באוניברסיטת חיפה. מטפלת ומדריכה באוריינטציה פסיכואנליטית בקליניקה פרטית בחיפה ובתל אביב, חוקרת תרבות ואוהבת ספרות. תרמה לפיתוח מודל להתערבות קהילתית באמצעות סיפורים, במימון הג'וינט.