״אני מדבר כאן כטירון, ומעֵז להתקרב לְכאב של הרוח ושל הבשר כאחד, שהוא כנראה התהום הלא חדירה ביותר שצופנת בקרבה מחשבת המערב. אני מדבר על רווח, על הרווח שמוחק המקף המאחד יהודי עם נוצרי בביטוי ׳יהודו-נוצרי׳״, כך נפתחת מסתו הדחוסה של ז׳אן-פרנסואה ליוטאר ״על אודות מקף אחד״ משנת 1993.

החקירות הפילוסופיות של ליוטאר של "היהדות" ושל הפיגורה של "היהודי" שלכודים בתוך מקפיות תיאולוגית זו התפתחו מתוך הדאגות והרגישויות מהשאלה שאותה ביקש לחשוב שוב ושוב לאורך כל דרכו הפילוסופית, בכל פעם דרך חקירה פילוסופית אחרת ועם אורחים שונים מהקנון של המחשבה המערבית: מדוע דווקא היהודים? מה יש בה ביהדות, ובאותו ספר ("הברית הישנה"), שהובילו לנחישות המבעיתה של אירופה להעלים כל זכר ועקבה לא רק של היהודים אלא גם של מעשה החיסול עצמו? בניסיון לחשוב את מה שעומד ביסוד הנחישות המבעיתה הזאת, ליוטאר חוזר אל פאולוס ואל המהפכה שהוא חולל, לטענתו, ביחס לספר של היהודים. הפולמוס הפילוסופי שהוא מקיים עם פאולוס אינו רק פולמוס הנוגע לקריאות פרשניות שונות של הספר, אלא גם כזה הנכתב תחת ה"השגחה" של האסון, שאותו ליוטאר לא חדל מלנסות לחשוב, אסון המגיע לא רק מהעבר אלא ממשיך להגיע גם מהעתיד.

התמה התיאולוגית על אודות מקף החיבור שבין היהדות לנצרות היא אחת התמות המרכזיות שבלב המערב ואחת ממקורות המתח העיקריים שלו, והיא מהדהדת גם בשלושת הטקסטים הפרשניים שמוצגים בספר הזה של רפאל זגורי-אורלי, רונית פלג ויצחק בנימיני. שאלת המקף שליוטאר בוחן מתרחבת אצלם אל שאלת הזהות של המחברים כישראלים וכיהודים הניצבים גם במרחב שבין המערב למזרח, ומוסיפה לשאלת המקף שבין היהדות לנצרות עוד מיקופים מתחייבים.