ב-1952, אברהם יסקי ושותפו שמעון פובזנר תכננו את הפרויקט הראשון שלהם, כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין). יסקי היה אז בן 25.
בחמישים וחמש השנים הבאות עשה יסקי את אחת הקריירות המזהירות בתולדות האדריכלות בישראל. יחד עם אמנון אלכסנדרוני, יעקב גיל, יוסי סיון ואחרים, הוא היה שותף לתכנונם של מאות פרויקטים, שחלקם הפכו לציוני דרך ולמראי מקום: ההוסטל לעולים ("אקדמאים") ע"ש אלטשול, השיכון לדוגמא ואוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע; בנייני הפקולטה למדעי הרוח ובית הספרים הלאומי בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים; בית החולים ע"ש הרצפלד בגדרה; בית המגורים ברחוב שמריהו לוין, בית הלוחם, בית י.ב.מ. ומגדל אלרוב בתל אביב.

יסקי תמיד העדיף את הפשוט על המורכב, את העממי על המונומנטלי, את הקונקרטי על המטפורי. לכל אורך הקריירה שלו, הוא תכנן בעיקר בנייני חולין, בניינים יומיומיים, שימושיים, "רגילים". עבודותיו מייצגות את הזרם המרכזי של האדריכלות בארץ ואת הדרך שעשתה מהמצאת הישראליות ועד להשתלבות בגלובליזציה, מארכיטקטורת הבטון הרזה של שנות החמישים ועד לארכיטקטורת הזכוכית הנוצצת של תחילת המאה ה-21.

שרון רוטברד עבד במשרד יסקי-סיון באמצע שנות ה-90. ב-1998 הוא נענה להצעתו של אברהם יסקי לכתוב ספר על עבודתו.