קסירר והיידגר נפגשים בדאבוס

הוויכוח המפורסם בין ארנסט קסירר למרטין היידגר בדאבוס בשנת 1929 נחשב לנקודת מפנה בהבנת המחשבה הקאנטיאנית בפילוסופיה של זמננו. אסתר פירק משרטטת באופן בהיר ומרתק את אשר עלה מהשיח בין קסירר להיידגר על רקע המתח בין תפיסותיהן השונות של שתי האסכולות הניאו-קאנטיאניות של התקופה שאליהן הם השתייכו בהתאמה – זו של מרבורג וזו הדרום מערבית. המפגש מוצג כרגע מרכזי שבו עומדת על הפרק, על רקע עליית הפשיזם באירופה, השאלה על אודות טבע האדם. האנתרופולוגיה הפילוסופית נמצאת כאן במוקד, כלומר עמדת האדם ביחס לעצמו ולסך כל הקיימים, מיקומו בסדר העולמי. קריאתו הרדיקלית של היידגר את קאנט, שחבר מאוחר יותר למפלגה הנאצית, מוצגת בספר כהרת משמעות.

אל מול אלה, כמו היידגר, שראו בעבודתו הענפה של קסירר רק תיאור היסטורי של התרבות האנושית על ענפיה השונים, המחברת עונה לצורך שעלה בהצגת השיטתיות הפנימית לפילוסופיה עשירה זו, כסוג חדש של אידיאליזם פונקציונלי; אידיאליזם שנבנה על היכולת האנושית להתעלות מעל המיידי והאינטואיטיבי אל עולם שאנו יוצרים באופן סימבולי. האדם מוצג כבעל כוח לנהל את חייו בדרכים שונות בהתאם לאופי הייחודי של  התצורה הסימבולית שנושאת מובן עבורו. קסירר חושף באופן מקורי ומפתיע חוקיות בניסיון האנושי שמתבססת על פונקציות תודעתיות שמייצרות באופן רציף אלמנטים סימבוליים, אבני בניין ליצירת צורות חיות של משמעות בכל תחומי התרבות, כמו מיתוס, דת, שפה ומדע. החוקיות הפנימית לצורות מעניקה להן אפשרות של חופש בניהול ההתקדמות שלהן על בסיס פונקציונלי אוניברסלי. בעת ההיסטורית של הוויכוח, קסירר כבר לא יכול היה לקבל את עמדתו של היידגר שנגעה להיות האדם מושלך בעולם, כפוף לגורלו.