הקן שאינו מתרוקן

“אילו הייתי יודע כמה הנאה מֵסֵבִים נכדים,
הייתי מוליד קודם כול נכדים”

המשפט הפרדוקסלי והנפלא הזה שאמר סב מאושר, מבטא סיפוק ושמחה שחשים סבות וסבים. אך לצד האושר – כך חושף הפסיכולוג הקליני הבכיר, ד”ר עֵלי כ”ץ – מביאה עמה המשפחה המתרחבת בנכדים, בכלות, בחתנים ובמחותנים גם מורכבות, קשיים ודילמות בנוגע לתפקיד הסבות והסבים בעידן שלנו, ולמידת המעורבות והתמיכה “הנכונה” בילדים ובנכדים.

מי לא שמע סבות וסבים מתוסכלים שאומרים, “עד מתי נפרנס את הילדים?”; “קיוויתי לצאת לפנסיה ולהגשים חלומות, אבל הילדים והנכדים זקוקים לי”; “אני מרגישה שהילדים עושים טובה שהם באים בערב שישי”; “אנחנו רק רוצים שתהיו מלוכדים ותחיו בשלום לאחר לכתנו.”

או הורים צעירים שאומרים, “עד מתי נהיה תלויים בכספי ההורים?”; “אחי הוא המועדף ולכן קיבל ירושה גדולה יותר”; “אני מותשת מהחיים גם בלי הטיפול באמא הסיעודית שלי”; “האבא הזקן שלי ירד מהפסים – הוא מתחתן עם הפיליפינית שלו.”

ומי לא מכיר דרמות משפחתיות על “חמותי המכשפה”, “כלתי הפרינססה”, “חתני הבטלן”, “המחותנים המתנשאים”, או “מלחמות הירושה”?

בספר זה מגיש ד”ר עֵלי כ”ץ סיפורים מכמירי לב ודוקרים בכנותם מפי סבות וסבים, ומפי ילדיהם שהיו להורים צעירים, מחדר הקליניקה ומחוויית הסבוּת האישית שטלטלה גם אותו. במיומנות ובכישרון נרטיבי, המוכר מספריו הקודמים, מציע כ”ץ התבוננות מפתיעה, נדיבה, חומלת, מצחיקה ומרגשת על עולם הסבוּת אשר מגלמת אינטליגנציה סבית מקורית.

הקן שאינו מתרוקן מֵזַמן סבות וסבים, הורים צעירים, כלות, חתנים ומחותנים להתבונן בשפע של סיטואציות ביחסים תלת־דוריים שעלו על מסלול התרסקות מכאיב, ובתובנות מרתקות על הדרך להימנע מהן.