יש מאין

"מאתיים שקל", שימי לא מוותר.
מצוין! אני מחייכת אליו מהמחיצה, מקווה שהוא לפחות מרגיש את החיוך הזה.
"שבע מאות שקל", ההוא לא מרפה.
"אלף שקל", שימי עונה כבר בייאוש.
"אלפיים שקל", העוצמה של ההוא לא יורדת.
הלב שלי צונח. למה? למה? למה?!
"אלפיים ומאתיים שקל", שימי מחזיר בקול מרוסק.
אני מחפשת בעיניי המתוסכלות את היריב. 'שירד כבר, שיעזוב', אני מתחננת בשקט.
המתחרה מתגלה לי פתאום מהשורה האחרונה. הוא מביט בשימי במבט מתחנן. שימי מחזיר לו את אותו המבט. המבטים מצטלבים. אני מזהה אותו. הוא נשוי כבר שבע שנים. גם הבית שלו עדיין ריק ושקט מרעש של ילדים.
הלב שלי פועם מהר מדי. הראייה שלי מתחילה להיטשטש. אני ממצמצת מהר ומצמידה את ראשי עוד יותר קרוב למחיצה. הידיים שלי כבר רועדות בלי שליטה. אני אוחזת עוד יותר חזק במחיצה, עד שקצות האצבעות שלי
מלבינות. לא, זה לא יכול להיות. שבדיוק הוא יתחרה עם בעלי.
כי אני יודעת, אני מבינה.
מישהו ייאלץ לוותר.
השאלה היא: מי???
הקול של ההוא דומע, מהסס ואיטי. "אלפיים וחמש מאות שקל", הוא מצניח את המילים לחלל. אני מרגישה איך הלב שלו צונח עם המילים.