חיפשתי כנפיים

בני ואני התחלנו את חיינו בוופלה, אי־שם במסוף האוטובוסים המנומנם על שפת חורשה המשתפלת אל ואדי.

"מחר יהיה טוב יותר", ריסס בני כיתוב גרפיטי בסגול-צהוב על קיר הוופלה. חה חה, צחקתי. אולי יום אחד יהיה טוב, אבל לא מחר.

בלילות צרח ישי, אך אני לא הזלתי דמעה. לא רציתי להתפרק, על אף שכל מה שסביבי זלג והתפורר.

תליון השרשרת התנצנץ על צווארי, ובני אמר שאני המפתח. היה לו סוד אותו הוא סירב לגלות, ובחלומותיי אכלה אותי האש.

בלב עשוי טלאים-טלאים, עבר פצוע ושברים שעדיין מדממים, יצאנו למסע.

אצל שנינו פיעמה כמיהה טהורה לאמת ולאושר, שנינו חיפשנו כנפיים שיובילו אותנו אל האור.

היו עימנו אבא, שניסה להציל אותי מהגיהינום ולא הצליח. אמא, שהעלימה מילים אך המשיכה להדליק בשבילי נר, ודאדי ומאמי שאירחו אותנו באהבה גדולה בקירות של פוסטרים קרועים, כי אולי יום אחד, אפילו היום, הילדים שלהם עוד ישובו.

חיפשתי כנפיים מתאר את תהליך השיקום והבנייה של בני ותמר ג'ייקובסון, בני נוער בסיכון בעברם. שניהם תרים אחר מקום בעולם, בית לגדול בו, ומרפא לצלקות שטרם התאחו.

בכתיבה נוגעת ללב ורגישה עד כאב, נפרשים לבטיהם, כיסופיהם ומשאלות ליבם, וגם טעויותיהם – עליהן הם עדיין משלמים ביוקר. תך לתך נרקמת התקווה, ואמונה שאפשר וכדאי.

בספרה השישי, מגישה רחל לביא יצירת בשורה פורצת דרך, השופכת אור על מקום הימצאותם של כנפיים, עימן יוכלו בני נוער והוריהם לעוף ולהגיע רחוק.

ספר שאי אפשר שלא לאהוב. מיועד למבוגרים, חובה להורים, נכס איכותי למחנכים וליועצים ומתנה לכל מי שנוער קרוב אל ליבו.