שמחתי לעזור

מזגתי לאביגיל כוס מיץ, הוצאתי מהארון דפי צביעה, צבעים ולורדים וישבתי איתה על הריצפה לצבוע. אחר כך אביגיל רצתה לאכול שוב ואמא הציעה שאחמם לה שאריות מארוחת הצוהריים מרק ירקות וקציצה. “עד מתי היא פה?” ביררה אמא. “אני לא יודעת. אנסה להשיג את ההורים שלה, לוודא מתי הם חוזרים. חלפו שלוש וחצי שעות והיא עדיין אצלנו, מסרבת שאשיב אותה הביתה. מתי ההורים שלה חוזרים? רמקול עבר בחוץ. אלעד היא עיר צעירה וכמעט אין פה רמקולים המכריזים על לוויות. “נעלמה ילדה כבת עשר העונה לשם אביגיל, לבושה סרפן ירוק. הילדה לוקה בתסמונת דאון. כל מי שראה אותה מתבקש ליידע את המשטרה.”.. אמא הקשיבה לרמקול יחד איתי. מולנו עמדה ילדה תסמונת דאון כבת עשר בסרפן ירוק, העונה לשם אביגיל. פנינ היא אלופת הכוונות הטובות שאיכשהו הן תמיד מסתבכות לה. היא לא באמת תכננה לגרור את תמי בת דודתה לחקירה במס הכנסה ובטח שלא לגרום לאחי חברתה להעלם בחתונת אחיה. אבל איכשהו, ברצון טוב ובמאמצים עליונים, היא מצליחה לייצר מהומות. שרה מלוביצקי בספר חדש, מרתק, מלא התרחשות והומור, חי את ההווי של בנות הנעורים. כמו מקביליו, קובית קרח, שביל ירוק מדי, ונפגש בהר הברוגז – לא תצליחו להפסיק לקרוא אותו. בסיומו, אולי תבינו את עצמכם ואת הסובבים טוב יותר.