גורדון פים ואחרים

'סיפורו של ארתור גורדון פִּים', הרומאן השלם היחיד של פּוֹ (1838), נפרשׂ על־פני רובו של ספר זה – כרך שני של הסיפורת של פּוֹ, המשלים את הסיפורים הבלשיים, סיפורי האימה הגותיים ועלילות הים שבכרך הראשון.
הרומאן – שהשפיע על מֶלוויל ועל ז'ול וֶרן – מתחיל כסיפור של הרפתקאות ימיות מקפיאות־דם בספינה שפניה לדרום כדור־הארץ, סיפור המממש שְׁלל ציפיות מן הז'אנר הימי: מרד ספנים, ספינה נטרפת, רעב וצמא, עוד ועוד ספנים נספים, מפגש עם אוניית מתים, אלתורים יצירתיים לצורך שרידה, אפילו קניבליזם נואש. אך בהמשך, עם הופעת ספינה מצילה והחלטתה להַדְרים עוד ועוד בחוג האנטַרקטי, מחליף הרומאן את עורו לסיפור של מגלי־ארצות, ועד מהרה הוא הופך לרומאן פנטסטי עתיר דמיון, של מסע בין עולמות מתחלפים. אחרי היתקלות פטאלית באי שלא נראה בו שום דבר בהיר־גוון, ואפילו שיניהם של הפראים המקומיים שחורות, ואחרי הצצה לתהומות הנקשרים בתיאוריה שכדור־הארץ חלול ובמעמקיו יש עולם אלטרנטיבי, מגיעים שלושה שורדים אל ים חלבי ואל עולם שהולך ונעשה כולו לבן.
מפּוֹ הרציונלי והאנליטי של סיפורי ההיגיון, הממציא של הסיפור הבלשי, נותרו כאן הריאליזם הסיבתי הקפדני של גורדון פים בתכנונים המסועפים של תחבולות ההינצלות שלו מסכנות החיים הנוחתות עליו, והפרטנות הכפייתית המופגנת של הספר במִפרטים של התנהלות ספינות ובדיוקים גיאוגרפיים וזואולוגיים.
שאר סיפורי הקובץ, יותר משהם סיפורי אימה גותיים הם מעֵין גרסה שנונה וקומית של עולם העלילות העל־טבעיות. אלה סיפורים על הוויות כפולות; במרכזם זהות נזילה, מוּמֶרת באחרת: אדם שהמספר עוקב אחריו במיומנות בלשית הולך ומאבד בעיניו את זהותו העצמית ומתמוסס להיות ישות חדשה, "איש ההמון"; אדם בשם בֶּדלוֹא הופך למישהו בשם אוֹלדֶבּ בדיוק בשעה שהרופא של בֶּדלוֹא כותב על אותו אוֹלדֶבּ; תת־אלוף מומר כל־כולו בתותבים, בחלקי החילוף שלו; בבית־משוגעים הוחלפו אלה באלה המשוגעים והמטפלים; כוח פרוורטי לא בר־כיבוש משתלט על אדם וגורם לו לפעול לאסונו ההפך ממה שעדיף לו; פרויקט חייו של אדם שנפלו בחלקו אמצעים לא מוגבלים נעשה המרת נוף טבעי בנוף "שירי" שעשוי להפיק צייר גאון.
במחצית הראשונה של המאה ה־19 מציג אפוא אדגר אלן פּוֹ את האדם ואת העולם כישויות הנושאות עימן אחֵר כשותף משתלט.