אנשים טועים

בוס מסביר לעובדיו מדוע פיטר עובדת כבדת משקל. גבר שארוסתו עזבה אותו מסביר לשומעת מזדמנת מדוע סקס לא צריך להיות כלל חלק ממערכת יחסים בין גברים לנשים. אישה מנסה לשכנע גבר שזה עתה התגרש שהיא מבינה ללבו, ואב לבן קטן שנהרג בטוח שהמוות איננו עניין טרגי, משום שהוא זהה במהותו ליציאה רגעית מהחדר...

דמויות אלה ואחרות מאכלסות את "אנשים טועים", ספרה החדש של גַיל הראבן. המשותף לכל סיפור וסיפור הוא שכל גיבור או גיבורה בהם מונעים על ידי היגיון פנימי ייחודי – גם אם זהו היגיון מוזר ומפתיע – ואף לא אחד מהם מודע כלל וכלל שהסיפור שהוא מספר (לעצמו ולזולתו) מקורו בטעות מוסרית יסודית שמוליכה את הנרטיב האישי להתנגשות בלתי נמנעת, ולעתים מכאיבה, עם סביבתו הקרובה.

"אנשים טועים" שונה מכל ספריה הקודמים של גיל הראבן, בכך שהוא אינו מעמיד במרכזו עולם גדול המאוכלס בשלל פרטים ודמויות, אלא מציב לעצמו אתגר מסוג אחר: לשרטט בכמה קווים חדים וחסרי חסד את גבולות ההבנה האנושית, להניח על הדף אתהדיוקן האנושי כיצור עיוור וחסר מעוף מעצם היותו בן אנוש, להציב מול הקורא מראָה של עצמו כאדם שאינו יכול להיות אלא סובייקטיבי ולכן חירש לצרכיו הפנימיים של סובביו.

גם המנגנון הספרותי שבו בוחרת הראבןלספר באמצעותו את סיפוריה הפעם, הוא מנגנון שמפליא להעצים את תחושת הבדידות בעולם. כל דמות מספרת את הדברים לאדם אחר, לנמען, אך אנו קוראים רק את דבריה שלה. באופן זה, ה"דיאלוגים" החד-צדדיים כולם הם למעשה מונולוגים אינטימיים שמבטאים את הקושי האנושי לנהל תקשורת ולהיחלץ מהעולם האישי שכולא כל אדם ואדם.

"אנשים טועים" הוא ספרה השישה-עשר של גיל הראבן, כלת פרס ספיר לשנת 2002 ומחברת רבי-המכר "לב מתעורר" ו"אני ליאונה".