ימיו ולילותיו של דודה אווה

בבית קטן, בירושלים של שנות החמישים, גר ילד יתום מאֵם עם אביו ועם משפחה נוספת, והילד מתנהל בעולם כגלמוד המבקש אהבה בכל אשר יפנה. אל בני הבית הזה, שכל אחד מהם נושא עמו שק של כאב, מצטרפת בלילה גשום אחד גברת שפניה חבולים ומבטה מבועת, ובלבה פקעת של סודות.

עוד באותו לילה מתברר שמתחת לאיפור ולשמלה מסתתר גבר במנוסה. "הדודה אווה", כך קורא לו הילד היתום ונפשו נקשרת בעבותות של אהבה אל הזר המוזר הזה, שמסתגר רוב הימים בחדרו, מתפרנס מכתיבת רומנים רומנטיים ושותה בצמא את דיווחיו של הילד על סרטי האהבה שהוא רואה בקולנוע. על העבר – הדודה אווה אינו מדבר לעולם.

היחסים העדינים הנרקמים בין הילד לבין הדודה אווה, הכמהים כל כך לנפש קרובה, אינם מחזיקים מעמד זמן רב. בני הבית חושדים במניעיו של הדודה אווה, וכשירושלים כולה, על קדרות בנייניה ויושביה, נזעקת לאור מעשים מחרידים שאירעו בה, הטבעת הולכת ומתהדקת לא רק סביב הדודה אווה, אלא גם – ובעיקר – סביב עולמו של הילד, שנדרש להתמודד עם שאלות הרות גורל על טיבן של נאמנות, קרבה ואהבה.

והסוד של הדודה אווה? רק בסופה של העלילה הגועשת ורבת-השיאים הזאת הוא מתגלה. והגילוי הזה משאיר את הקורא תוהה בסוגיות מהותיות כגון מורכבותם של רגשות, תפקידה של אמנות, והיכולת לחיות חיים של משמעות.

אמנון דנקנר מגיש לנו רומן שהוא כולו שיר הלל וקינת כאב לתקווה הנצחית לאהבה. ביד בוטחת וסוערת הוא מצייר את ירושלים של פעם, על כל יופייה ונוקשותה, ובורא גיבורים נדירים במורכבותם. דנקנר מפליא בכתיבה שכולה שצף-קצף סוער, ויחד עם זאת – מלאת עדינוּת, הומור ורגישוּת, ובעיקר יראת כבוד, חמלה ואהבה לנבכי הנפש האנושית.