אני אדם פשוט, סוניה

בספר הזה אפשר לקרוא בפעם הראשונה את כל השירים (כמעט) של אחד היוצרים השנונים, המצחיקים וצובטי הלב ביותר של השיר הישראלי. במשך יותר מ- 25 שנה כותב כאן דני סנדרסון את השירים הכי ישראלים שיש, אולי שירי ארץ ישראל האמיתיים - ארץ ישראל הלא ישנה והלא נשכחת, ארץ ישראל היפה וגם הפחות יפה, זו ששואלת אותך תמיד מה הדאווין שלך, זו שאתה זוכר אותה מהמכולת, זו שגם אם תגרום לך קפוץ ממגדל שלום, תמיד יבוא בה מישהו ויגיד לך - פיספסת, ישראל שאתה מכיר מהרחוב, מתשע בכיכר ביום שישי, מיום בהיר של שמש, אין שום עננים, אני וכל החבר'ה אל הים הולכים, ישראל שהיא להקה צבאית וצליל מזרחי וגיטרות רוק'נרול, אבל בכל גלגוליה היא מדינה קטנה, מתחמקת מצרה. בתוך ישראל הזאת מנסים גיבוריו של סנדרסון איכשהו לחיות - ציפי פרימו מחולון, ברוך והמגפיים שלו, וגם האיש הקטן, המצחיק ההוא, שאומר, החיים זה לא הכל, זה שלא הלך לקולנוע כי היא רצתה אותו רק עם אופנוע, זה שכאשר כבר למד להתחיל גילה שאין לו ת'סיומת... השירים והמונולוגים נכתבו לכוורת, גזוז, דודה ולתוכניות של דני סנדרסון, והם כמו לוקחים את הקורא בהם למסע, איתם, דרכם, מן העליצות ורח השטות של כוורת ושל ישראל שלפני מלחמת יום הכיפורים, ועד אל הלא-נודע, שאליו אנו הולכים בימים אלה, כידוע.