אנא מן אל-יהוד

אנא מן אל-יהוד", מבקש אחד מגיבוריו של אלמוג בהר לקרוא מול השוטרים. אבל קריאתו אינה שמה אותו בין היהודים דווקא. זעקתו אילמת ומותירה אותו, כמו גיבורים אחרים בספר, בין שמים לארץ.
בנים והורים, נשים ובעלים, אהובות ואהובים, גיבוריו של אלמוג בהר מבקשים לחזור לאחור, דורשים לדעת, להקים לתחייה את עברם, למצוא את מולידיהם הביולוגיים והתרבותיים. הסיפורים מחפשים אחיזה בין אפשרויות, שסעים ודורות; העברית שלהם נובעת מן הערבית, הגרמנית והספניולית, זורמת בין לשון המקורות לשפת החיים.

"אמא, כולנו בעלי שמות על תנאי, כל יום שוקלים ונשקלים אולי נתאימם לקצב אשכנז וללשונות מערב, מתווכחים עם הורינו שיוותרו על אות אחת, שימירו הברה בהברה. הם ירדו מבגדאד לארץ-ישראל, ואנחנו נשתכחה מאתנו תורתם, לא שמרנו לא על שפתם, לא על שמותיהם ולא על בגדיהם, ואיך יגאל אותנו אלוהים ממצרים שלנו? יום-יום אנחנו מתגרשים מעצמנו, מרוחנו, מלבנו. ואנחנו זקוקים לזיכרון, כי מה הוא ההווה ללא העבר? מה העבר ללא הווה?
ואת אומרת לי שמזל שהם בחרו שהעברית תהיה שפת ארצם, בכל זאת עברית היא גם שפתנו, אינה רק שפתו של איזה קולוניאל, אינה צרפתית, אינה אנגלית. אלף שנה דיברנו עברית, אלף שנה ארמית, אלף שנה ערבית, את אומרת, עוד קודם להן דיברנו כנענית ושומרית ואכדית, תאר לך, את אומרת, שהם היו מחליטים שהיידיש תהיה שפת המדינה שהקימו, אז היה הרבה יותר מצחיק, היית קורא לי מאמע מאמע, ומלטף את שערי במילים צפוניות רחוקות, ואני אומר לך אמי, אמא, אמי, שמח הייתי לקרוא לך מאמע שלי, בכל לשון."