על השעות השבורות

בספרה על השעות השבורות ניגשת ריקי כהן בזהירות רבה אל זיכרונות ילדותה וחושפת בפני עצמה ובפנינו, טפח אחר טפח, את מה שלכל אורך חייה ביקשה להסתיר ולשכוח: את ילדותה בצל אם חולת נפש. עתה היא כותבת באומץ את סיפורה כדי להדוף את הבושה וההסתרה, לתת לאמה קול ונוכחות ולומר – כזאת היא הייתה, והיותה הוא חלק ממני.

בישירות דחוסה ופוצעת היא מספרת על התפרצות המחלה של אמה, על האשפוזים, על אזלת ידו של האב המתקשה לטפל לבדו בשלושת ילדיו – אבל גם על רגעים יפים במחיצת האם ועל אומץ לבה למרוד מרידות קטנות-גדולות בתוך האקלים הפטריארכלי שבו חיה.

במבטה המאוחר של ריקי כהן יש חמלה רבה כלפי האם וחייה המוחמצים וגם מחילה לאב, אשר עמו, לעת זקנתו, היא מנהלת דיאלוג קרוב ואינטימי.