אדונית השקרנים

"תומס היקר,
אני אומללה ואין לזה פתרון. אל תנסה למצוא אותי. אני לא חוזרת הביתה. מצטערת שלקחתי את המכונית. רוז".

בפתק הקצר הזה רוז בת ה־22 נפרדת מבעלה ויוצאת למסע בהול בכבישים מהירים. הרחק מביתה שבקליפורניה, ועד האביט שבלב קנטאקי, היא נוהגת לילות וימים בדודג' דארט מאובקת ובעיניים טרוטות, כדי להגיע למקום מחסה – למנזר סנט אליזבת.

תומס לא יודע על התינוקת שבבטנה. גם אימהּ לא יודעת. רוז לא סיפרה לאיש מרגע שיצאה לדרכה, מחשש שיכפו עליה לחזור. אבל כאן, למרגלות המנזר, היא כבר לא צריכה לומר דבר.
עשרות בנות בהיריון חוסות בבית העצום. כולן זקוקות לעזרה; אחדות מבקשות מחילה, אחרות מבקשות לשכוח. הן הרו בטעות ומתכוונות למסור את ילדיהן למשפחות אומנה מיד לאחר הלידה. לכל אחת מהן יש סיפור, אך רוז – יפהפייה וחסרת מנוחה – מושכת את העין יותר מכולן. היא נקשרת לבנות בחדרהּ, מתנדבת במטבח, מסתכסכת עם אם המנזר ומגלה שוב ושוב עד כמה קשה להקשיב לציווי הפנימי, לשמוע בקולו, לדעת מה עליה לעשות. יום הלידה הולך וקרב.