בית האלוהים‏

בית האלוהים הוא ספר השנה, נעדר דרך-ארץ, שטוף-זימה, חצוף – ואמיתי. כמו מא"ש וכמו מילכוד-22, הוא יוצר עולם פרוע משלו, שההומור והאימה משמשים בו בערבוביה ולפעמים קשה להפריד ביניהם. אם הספר לא יביא אתכם לכלל בכי, הוא יביא אתכם לצחוק. מכל מקום – לא תוכלו לשכוח את שהייתכם בבית האלוהים." כך, בתמצית, קיבלה הביקורת את ספרו של סמיואל שם.

בתחתית הפירמידה מתענים הסטאז'רים הצעירים. כזאת היא ההיררכיה בבתי החולים שבאחד מהם מתרחשת עלילת ספר זה. בראש הפירמידה ניצב השליט, הכל-יכול, זה שאין להמרות את פיו ובמרכזה כל היתר – רופאים, אחיות, עובדי מינהל ומשק וגם העחמ"שים, אותם זקנים עייפים למוות שהמימסד הרפואי מתעקש להחזיקם בחיים ואילו הרופאים מכנים אותם, בינם לבינם, "עוף מחדר המיון שלי". ובתחתית, כאמור, הרופא הצעיר שהכול מתעללים בו – גם הפאציינטים.

השמן הוא שגילה לרוי באש ולכל הסטאז'רים האחרים, ביום בו נבלעו אל לועו של בית האלוהים, כמה מן האמיתות הנוראות והמיתות המשונות של בית החולים. הרופאים הצעירים היו חייבים לקלוט וללמוד מהר, כי היה עליהם להתגבר על החרדות ועל הטירוף הקשורים בשהיה של שנה תמימה בבית האלוהים. הם למדו על חיים ועל מוות, על סקס ועל אהבה, על בושה ועל פחד, הם עמדו מול אפשרות אובדן האמונה ברפואה, אבדן התמימות, מול אמון הפאציינט בכוחו המאגי של הרופא ומעל לכל – הם למדו להישרד.

בדייקנות של מי שהתנסה בכך מבשרו ובמעוף דמיון של סופר מחונן, מצייר סמיואל שם הווי מחריד, מצחיק מוזר, גיהינומי של המוסד הקרוי בית חולים. כתיבתו העסיסית, הפלאסטית והסוחפת קנתה לו מעריצים רבים ובית האלוהים שהיה בתחילה 'ספר מחתרת' של הרופאים נהפך אט אט ללהיט בחוגים רחבים יותר ויותר. "רומן סאטירי, משעשע ונוגע ללב, קשוח ועדין, המצייר את בית החולים כמקום של בדידות קשה לא רק לחולים, כי אם גם לרופאים" (ברייאן גולדמן). בית האלוהים הוא רומן חסר-יראה המלמד את קוראיו את האמת הלא-סימפטית על הרפואה. הוא מספר לנו דברים שהרופאים מעוניינים להעלים מאיתנו. הוא עושה לאמנות הרפואה מה שעשה מילכוד-22 לאמנות המלחמה.