מלכוד 23 או כל שם מחורבן אחר

אם אלך לישון, לא אנקה את הנשק, אבל אם אנקה את הנשק, לא אלך לישון. אם אהיה עייף, לא אירה טוב, ואם אירה טוב, אבל יהיה מעצור? היתה התלבטות אם ללכת ימינה או שמאלה, לצחוק או לבכות, בקיצור, כל בחירה היתה מלכוד בפני עצמו, והשהות ביקום ממולכד התישה אותי. אבל המלכוד החמור ביותר, הקשה ביותר לנטרול, היה הצוות. אף אחד לא רצה להיות שם, ובכל זאת כשפרצה ההתקפה על הקיבוצים, התייצבנו לעזור, לנסות להציל משהו, להדביק מה שאפשר לפני שהכול יתפרק. גם כשתחושת הבהילות חלפה אני יודע להגיד בבירור שהדבר שבכלל הביא אותנו להיות צוות במילואים, במלחמה וכל השנים האחרונות היה הרעיון הזה. אין שאלות.
אין שאלות?

ורסנו הוא שם עט. גם שמותיהן של שאר הדמויות ברומן שונו, אבל מלכוד 23 או כל שם מחורבן אחר מורכב מסיפור שקרה באמת ונכתב במחברת מרופטת, בליבה של מלחמה. מתוך תוכה נשמע קולם של מי שהושלכו אליה ומצטיירת תמונה מורכבת של החברה הישראלית.
במהלך חודשי מילואים ארוכים ורסנו, מילואימניק בצוות לוחם, כותב לבת זוגו על רגעים שהוא חווה עם הצוות. סיפוריו, הנעים בין הווה לעבר ובין האישי לכללי, מתלכדים לרומן קולח המציג גוף שאיבריו כמו התפזרו בזמן ובמרחב, ועתה עליו להיאסף שוב, להתמזג לאחד.
זה לא ספר על מלחמה. לא מתוארים בו קרבות הרואיים נוטפי דם, גיבוריו אינם ששים אלי קרב, אלא נחבטים בין כוחות הַמְּשחקים בהם ומטלטלים את עיקרי החיים שהכירו. אך דווקא מתוך תנועה, הנדמית אקראית כמעט, עולה ומתבאר דיוקנה של חברה, של מלחמה, של נפש האדם ושל מה שביניהם.