בטרם לילה

תקציר הספר

אחרי "על סף האביב", הנה קובץ סיפורים קצרצרים נוסף מפרי עטו של פרוסט, מרסל פרוסט, אף הוא בתרגומה של אביבה ברק-הומי. 

הסיפורים נכתבו בראשית דרכו של הסופר הייחודי הגדול הזה ומביאים לידי ביטוי  מדויק ומוקפד את המוטיבים האהובים עליו: קסמי האהבה ואשליותיה, זוהרה של החברה הגבוהה ועליבותה, תעתועי הטבע האנושי והנוסטלגיה המתלווה אל החיים כחלק בלתי נפרד מהם.

אפשר לומר שהסיפורים האלו מאפשרים הצצה אינטימית לחייו של הסופר שפרש מן העולם כדי ליצור עולם חדש ובמידה מסוימת הם עשויים לשמש מעין מבוא לקריאה ראשונה ואולי אף חוזרת  של "בעקבות הזמן האבוד".

מתוך הספר

"אף כי אני עדיין די חזקה, אתה יודע (היא אמרה לי ברכות אינטימית רבה יותר, כמו שמחלישים על ידי הדגשה את הדברים הקשים ביותר שצריכים לומר למי שאוהבים), אתה יודע שאני יכולה למות בקרוב מאוד – ובו בזמן יכולה בהחלט לחיות עוד כמה חודשים – לכן איני יכולה להתעכב עוד מלגלות לך דבר מה המעיק על מצפוני; תבין אחרי כן כמה קשה היה לי לומר לך זאת." 

אישוֹניה, כפרחים כחולים, איבדו מצבעם, כאילו קמלו. חשבתי שהיא תפרוץ בבכי, אך זה כלל לא קרה. 

"עצוב לי מאוד לחסל מרצון את תקוותי להיות מוערכת אחרי מותי בידי חברי הטוב מכולם, לעמעם, לשבור את הזיכרון שישמור ממני ושלפיו, כדי לראותם יפים יותר והרמוניים יותר, אני מעלה לפעמים בדמיוני את חיי שלי. אבל הדאגה לעריכה אסתטית (היא חייכה באומרה שם תואר זה בצירוף ההגזמה האירונית הזעירה שבה ליוותה מילים מסוג זה, הנדירות להפליא בשיחתה) אינה יכולה לבטל את הצורך העז בָּאמת, המאלץ אותי לדבר. תקשיב, לֵסְלִי, אני חייבת לומר לך זאת. אבל קודם, תן לי את מעילי. קר מעט במרפסת הזאת והרופא אסר עליי לקום ממקומי בלי סיבה." 

הגשתי לה את מעילה. השמש כבר שקעה והים, שהבחינו בו מבעד לעצי התפוח, היה סגלגל. קלילים כמו עלי כותרת קמלים ומתמידים כמו חרטות, עננים זעירים כחולים וּורודים ריחפו באופק. שורה מלנכולית של צפצפות שקעו בצל, ראשיהן טבולים בוורוד־כנסייה; הקרניים האחרונות מבלי לגעת בגזעיהם, צבעו את ענפיהן בהצמידם אל מעקות הצל הללו זרים של אור. הרוח הקלה ערבבה את שלושת הריחות של הים, של העלים הלחים ושל החָלָב. מעולם לא הפיג אזור הכפר הנורמנדי ביתר חושניות את המלנכוליה של הערב, אך אני לא חשתי בה היטב כי הייתי כה נסער ממילותיה המסתוריות של ידידתי.

"אהבתי אותך מאוד, אבל נתתי לך מעט, ידידי המסכן", היא אמרה. 

"סלחי לי, פרנסואז, אם בניגוד לכללים של סוגה ספרותית זו, אני מפסיק וידוי שהייתי אמור להקשיב לו בשקט," קראתי בנסותי להתלוצץ כדי להרגיעה, אך למעשה הייתי עצוב עד מוות. 

"איך זה נתת לי מעט?" הוא אמר, "נתת לי על אחת וכמה יותר משלא הרביתי לבקש ממך והרבה יותר באמת מאשר אם לרגשות היה איזה חלק באהבתנו. על־טבעית כמו מדונה, עדינה כמו מֵינקֶת, הערצתי אותך ואת הרגעת אותי. אהבתי אותך בחיבה ששום תקווה להנאה גופנית לא באה להפר את התבונה הרגשית. האם לא המצאת לי בתמורה ידידות שאין שנייה לה, תה טעים להפליא, שיחה מעוטרת בטבעיות, והרבה אניצי ורדים רעננים. את לבדך ידעת, בידייך האימהיות ורבות ההבעה, לרענן את מצחי הבוער מחום, צבע הדבש בין שפתיי הקמלות, להכניס אל חיי תמונות אציליות. ידידה יקרה, איני רוצה להכיר בווידוי אבסורדי זה. תני לי את ידייך ואנשקן: קר עכשיו; בואי ניכנס ונדבר על משהו אחר."