אמנות השמחה

הרומן הסוער והטוטלי הזה, החומק מכל סיווג, הוא פצצה ספרותית שהוטלה על סף המאה העשרים ואחת, באיחור של שלושים שנה. ספיינצה (1924–1996) כתבה אותו יום-יום במשך תשע שנים – מאחוריה כבר היו עשרה סרטים ששיחקה בהם ושני רומנים אוטוביוגרפיים – אך בתום הכתיבה, ב-1976, סירבו כל המו"לים החשובים באיטליה לפרסם את הספר, חלקם באגרסיביות.

שנתיים לאחר מות המחברת מימן בן-זוגה האחרון הדפסת מהדורה בת 1,000 עותקים של הרומן, שלא זכתה לתשומת לב. את המהפך חולל תרגום של הספר לצרפתית ב-2003, שהתקבל בפריז כתגלית סנסציונית. הביקורות יצאו מגדרן נוכח "יצירת-מופת עוצרת נשימה", וכ-300,000 עותקים בכריכה קשה נמכרו תוך חודשים ספורים. רק אז גילו סוף-סוף את הרומן גם באיטליה, הוא היה לרב-מכר בהוצאת אֵינָאודי (2008), תורגם ל-15 שפות, והעלו אותו על נס כמופת של כתיבה פמיניסטית מהפכנית.

גיבורת הספר החושנית ושלוחת-הרסן היא מוֹדֶסטה, אשה משוחררת מקיבעונות מגדריים המטפחת קשרים סקסואליים סוערים ומשמעותיים עם שלוש נשים וארבעה גברים. ילדת הסחבות של פשוטי-העם הסיציליאנים, הרוצחת בגיל תשע את אמה ואת אחותה המונגולואידית, והגדֵלה ומתחנכת במנזר לקראת ייעודה ככלת האלוהים, אך הופכת לנסיכה סיציליאנית באמצעות נישואים מניפולטיביים – מתמקמת, בהיעדר גברים, בראש משפחת האצולה כאשה אנרכיסטית ואתאיסטית, התומכת (בימי איטליה הפשיסטית) בעיתונות קומוניסטית.