הדבר

באוראן שבאלג'יריה, עיר מסחר מכוערת למדי וסתמית, "עיר מודרנית בתכלית", פורצת פתאום מגפת דבר וקוטלת יום־יום בייסורים נוראים המונים מתושביה. תחילה העניים הם שמתים בפרווריה הצפופים והמזוהמים, אבל אחר־כך משליטה המגפה את "דין הצדק" שלה בלי משוא־פנים, ומכחידה עשירים כעניים, סוהרים כאסירים, זקנים כצעירים - כולם עומדים נגדה חסרי־אונים. אבל יש בהם מי שנכנע לה מיד ויש מי שנלחם בה, יש מי שעושה אותה מבחן לאהבת האדם - האדם בכלל, ואולי יותר מזה, נפש אהובה אחת או שתיים: אם, ידיד, אישה, ילד.

את רומן המופת הזה חיבר אלבר קאמי, חתן פרס נובל לספרות, על רקע מלחמת העולם השנייה, ומאז הוא היה לאחת היצירות הידועות ביותר בספרות העולמית. הספר כובש זה עשרות שנים את ליבם ורוחם של קוראיו בשילוב שהוא משלב סיפור ריאליסטי , מרתק ומרגש, עם משל על מצבו של האדם המערבי המודרני. משל זה עדיין תקף בלי ספק גם כיום, לאחר עוד ועוד תבוסות שנחל ההומניזם המערבי מאז ועד עתה. קאמי העמיד להומניזם הזה - שאת תבוסתו שאין לה סוף חזה בספר בפיכחון כואב - אנדרטאות אלמותיות בדמותם של אחדים מגיבורי הרומן. דמויות בשר ודם הן שהובסו כולן ואף על פיכן עצם מלחמתן היתה אולי סוג של ניצחון, ניצחונם של מי שאינם נושאים עיניהם אל האידיאולוגיות הגדולות, אלא "מסתפקים באדם ובאהבתו העלובה והכבירה".