כל השמות

ב'כל השמות' אין לדמויות שמות; רק "האשה האלמונית", או "השכנה מקומת-הקרקע מימין", או "אשתו של הבעל הקנאי". מלבד אחד – סניור ז'וזה, גיבור הספר, הכותב במחברת את מעשיו בפרשה שעליה מסופר. והעובדה שזה גם שמו הפרטי של המחבר אינה מקרית.
אם כל הרומנים של סאראמאגו מציבים במרכזם משהו כובל, מאובן, מצמית, עריץ ושרירותי (שמולו זורמת איזו חתרנות של רצון חופשי, ממריא; של חירות אנושית המושגת באמצעות רגש והומאוניות) – הרי כאן אלה מבוכיה של הלשכה הכללית למרשם תושבים, שאינה רוצה לדעת מי אנחנו, אלא רק את השם שנתנו לנו ואת הפרטים הריקים של לידה, נישואים ומוות.
 סניור ז'וזה, רווק בודד, הוא בימים פקיד-רישום בלשכה הזאת, מין אקאקי אקקייביץ' גוגולי. אבל בלילות הוא משקיע עמל באוסף הפרטי שלו: גזרי עיתונים על אנשים מפורסמים. כשעולה בדעתו יום אחד להתגנב בלילה אל הלשכה ולעמת את העובדות הפומביות של חיי המפורסמים עם המסמכים הרשמיים, משתרבב לידיו בטעות כרטיס-רישום של אשה אלמונית, גרושה בת 36; ומרגע זה משתנים חייו. הוא מחליט לחקור את חייה.
החיפוש הזה, תוך קריאת דרור לדמיון, הולך וצובר "נעלמים" ושאלות יותר מאשר תשובות, אבל דווקא הסיפור הפתוח שסניור ז'וזה מתחיל לספר לעצמו על האלמונית מפיח בה משב חיים, מציל אותה משכחה עמוקה-מקבר, ובעיקר מספק לסניור ז'וזה עצמו מגע אנושי, מעורבות רגשית, וחיים סודיים שהופכים אותו מפקיד לדמות. הסיפור והזיכרון הם שמעניקים חיים (לזוכר, או למי שזוכרים אותו?), הופכים שם לאדם, מסלקים את "המוות". אבל יותר משז'וזה הפקיד הוא משל לסאראמאגו – סאראמאגו הוא משל לסניור ז'וזה, ההופך לאדם.
 זהו ספר על התהייה האמפתית המעניקה חיים – אמפתיה לסוד, לא לעובדות החיצוניות המוצקות שהן כאבן-מצבה. סאראמאגו רואה ב'על העיוורון', 'כל השמות' ו'המערה' – טרילוגיה-בדיעבד, "טרילוגיה לא-רצונית". ואכן, אלה שלושה רומנים ששואלים מה מפיח בחיים את משב החיים.