תיאטרון המוות

בת שבע מילר, מחברת הספר תיאטרון המוות, הייתה בת 11 כאשר אמה נפטרה ממחלת הסרטן. אולם איש לא דיבר איתה על המחלה ואיש לא הסביר לה לאן נעלמה אמא שלה. את מה שהצליחה להבין בכוחות עצמה שמרה בליבה, "ובכך", היא כותבת, "הצטרפתי למשחק ההסתרה של אבי וסבתי." על מות אמה נודע לה ממודעת האבל על קיר חדר המדרגות.

גם בעבודתה כאחות, בחרה המחברת להתרחק מעולמם של הנוטים למות. המפגש עם חולים אלו עורר בה תחושות של פחד ואיום והחזיר אותה לילדותה, לזיכרונות שבחרה לשכוח.

רק בלימודיה לתואר שלישי היא מצאה סוף סוף הזדמנות להישיר מבט אל המוות ולמצוא תשובות לשאלות שהטרידו אותה. כך נסללה דרכה לעולמם של החולים הסופניים בהוספיס ולכתיבתו של ספר זה, המתמודד עם שאלות נוקבות הנוגעות למצב האנושי, למהות החיים ולמוות.

לעיתים קרובות מונעת החברה מגוססיה את האפשרות לתכנן את מותם ואת מה שנותר מחייהם. לעיתים קרובות היא מתייחסת אליהם כאל מי שאינם מסוגלים לקבל החלטות, דוחה את דעתם, מתעלמת מרצונותיהם ומונעת מהם לשוחח. בכך נרמס כבודם ונגזל מהם הפרק האחרון של חייהם.

ספר זה, המבוסס על מחקר אתנוגרפי בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, עוסק בחוויית הגסיסה של מטופלים שחולים במחלה סופנית, המאושפזים בהוספיס. הוא בוחן את המשמעויות התרבותיות והחברתיות של השיח שמנהלים החולים, העומדים מול מותם הקרב, ושל דרכי התמודדותם איתו