מהו סיפור טוב? תלוי את מי שואלים. בחליפת מכתבים מרתקת הסופר ג'.מ. קוטזי והפסיכולוגית ארבלה קורץ עוסקים במקומו של הסיפור בספרות ובטיפול הפסיכולוגי ומעלים שאלות נוקבות: האם ייתכן סיפור שאינו בדיוני? האם הפסיכולוגיה והספרות צריכות לחתור בכלל אל האמת? האומנם האמת בספרות שונה ויש לה קשר ליופי, כטענת סופרים ומשוררים? ומה חשוב יותר בפסיכולוגיה — להגיע אל הסיפור האמתי או להקל על המטופל? האם יש גבול של איאמת שאותו אין לחצות, לא בפסיכולוגיה ולא בספרות? האם הקורא והמטופל מבקשים לעצמם סיפור מוסרי?

קוטזי וקורץ עוסקים בפסיכולוגיה של היחיד ובפסיכולוגיה של הקבוצה — כיתה, חבורת רחוב או קבוצת מטפלים במוסד; בסיפור האישי ובסיפור הלאומי שאזרחיה של מדינה שדיכאה את ילידיה מספרים לעצמם. הם שואבים מניסיון חייהם — קוטזי מילדותו בדרום אפריקה, וקורץ מעבודתה כפסיכולוגית במתקני כליאה בבריטניה, ומסתמכים גם על סרוונטס, דוסטויבסקי וזבאלד, פרויד, ויניקוט ומלאני קליין ורבים אחרים. השניים — הסופר והפסיכולוגית — באים מתחומי דעת שונים, שלשניהם משותפת התעניינות בטבע האדם. התוצאה — דיון מעמיק שהוא סוד קסמו של הספר.

ג'.מ. קוטזי כתב יותר מעשרים ספרים. בשנת 2003 זכה בפרס נובל לספרות. הוא הסופר הראשון שזכה פעמיים בפרס בוקר: תחילה על חייו וזמניו של מיכאל ק', ולימים על חרפה. ספריו ראו אור בעברית בהוצאת עם עובד.