לאחר שחקרה בספריה הראשונים את המעבר לסבתאות ואת דמות האם בעיני ילדיה, יוצאת ענת הררי למסע מיפוי של חבל–ארץ נוסף בטריטוריה של היחסים במשפחה: חוויית ההורות לילדים מתבגרים. הספר מבוסס על שיחות עם קבוצה מגוונת של הורים ומביא את דבריהם כלשונם. מהשיחות מצטיירת תמונה מורכבת של חיים בתנועה, שבהם כל אחד ואחת מבני המשפחה עובר שינוי ומחפש לעצמו מקום חדש. הקריאה בספר מזמינה להתבוננות בסיפור המשותף והאוניברסלי של הורים למתבגרים, וגם בסיפור האישי, הייחודי של כל הורה והורה. אף שההורים למתבגרים של ימינו מצוידים היום בידע רב על גיל ההתבגרות, שמקורו בסרטים ובטלוויזיה, בספרים ובמאמרים, עוצמת החוויה שלהם )ואף הקושי( לא פחתה. מתברר שאי אפשר באמת להיות מוכן לשינויים הבלתי נמנעים — על כך מעידות תגובותיהם הרגשיות, וכן התנהלותם לנוכח ביטויי ההתבגרות המגוונים של ילדיהם. מצבים אלה מעמתים את ההורים עם שאלות עקרוניות בנוגע למהות ההורות ולקשר עם ילדיהם. אם לא די בכך, ההורים עצמם נסחפים לתהליך מקביל של ערעור הזהות ובנייתה מחדש, הכולל חזרה לגיל ההתבגרות שלהם–עצמם — למי שהיו פעם ולמי שהם רוצים להיות. דונלד ויניקוט טבע את המושג ‘אמא טובה דיה‘ כדי לתאר אם שמתאימה את עצמה לצורכי תינוקה — בתחילה באורח מושלם, ובהמשך, פחות ופחות, כדי שילמד לספק את צרכיו ולהתפתח בקצב הטבעי שלו. בהשאלה ממושג זה, מציעה הררי את הביטוי ‘ילד טוב דיו‘ כדי לאפשר להורים לשחרר גם את ילדיהם מעול השלמות — בייחוד על רקע גיל ההתבגרות, שבו מתגלים פערים רבים בין המצוי לרצוי, או בין ציפיות ההורים לבין מילוין בידי המתבגרים. מהספר עולה קריאה המפצירה בהורים שיאפשרו לילדיהם להסתפק בלהיות טובים–דים, וכך להניח להם להתפתח בקצב הנכון להם.