מלבדאתה: מבחר 1991-1934

לשון לסופר כצעצוע לילד. לשון ביד יוצר - הוא לא מרגיש בה, עד שלא שובר אותה; וכשהוא מפיל אותה - הוא שומע את קולה של הלשון, השפה שהיא שלו.

מבחר מקיף זה משירתו של אבות ישורון, בעריכת הלית ישורון ולילך לחמן, מביא את אחד מגדולי המשוררים הישראלים, משורר מהפכן ששירתו בשלושים השנים האחרונות לחייו היתה נועזת, מקורית ומרתקת יותר מזו של צעירים ממנו בשנים רבות. שיריו מתפרעים בלשון שמשגעת את העברית ובערבוב הנושאים הגדולים של הקיום היהודי-ישראלי עם חומרים קומיים וזוטות של חצר אחורית תל אביבית.

ישורון שואב לכלל מטאפוריוּת הדדית את כל הנקרה בדרכו, קטן וגדול, טריוויאלי ומרכזי. בזה כוחם הגדול של שיריו לדקור את הקורא, להפעימו ולחדש את ראייתו. ישורון הוא "זה שיש לו מסמר תמידי בתוך הנעל", וה"מסמר" הזה קשור תמיד באשמה גדולה, היסטורית ואישית.
אין בעולמו שום שלמים הרמוניים, מאוּחים, שאינם "גן ריב". עד שלא שוברים לא מרגישים. השבירה היא דרך להעמיד את עצמאותך מול הדברים, אך גם דרך לאשש את תחושת קיומם. ומן הצד האחר, יש גשר בין המרוחקים. התהום בין כאן לשם, בין העיירה לתל אביב, בין העכשיו לעבר, בין העברית ליידיש, בין יהודים לערבים - מניעה את המשורר לראות בקוטב האחד את המנוגד לו. כי "אין נופים אבודים", כי "הגשר נחוץ לעבור אל השרוף שוב ושוב".
לילך לחמן הוסיפה לספר אחרית דבר נרחבת.