בשבח היד הריקה

ספר על אמנות הלחימה שאין בו כמעט מכות, ועל היד הריקה כמפתח לחיים שלמים.

בגיל ארבעים ושתיים, בשיא כוחו, מצא את עצמו מאסטר הקראטה שי חי שוכב על שולחן הניתוחים, לבו כשל. באותה שנייה אחת שלפני שהרדימו אותו, כשכל הכוח שאסף בארבעים שנות אימון לא הועיל עוד, הבין את מה שהאמנות שלו ניסתה ללמד אותו כל השנים: שהיד הריקה איננה חיסרון, אלא הכול.

"בשבח היד הריקה" הוא מסע הגותי ואישי אל לב אמנות הלחימה האוקינאווית, שנכתב לא בידי מתבונן מן הצד אלא בידי מי שהקדיש לה חיים שלמים. שי חי לוקח את הקורא מרצפת הדוג׳ו אל שולחן הניתוחים ובחזרה, ומראה כיצד כל אגרוף שנסגר נסגר, בסופו של דבר, על כלום, ומדוע דווקא בכך טמון הכוח.

זהו ספר על קראטה, אך לא פחות מכך על אבהות, על מורים ותלמידים, על פחד וכאב, על מה שנשאר כשלוקחים מאיתנו את הכוח, המעמד והגוף שנשענו עליהם. פרק אחר פרק, בשפה מזוקקת ובקצב שקט, הוא חושף את הפרדוקס שבלב הדרך: שהיד החזקה באמת אינה זו שנסגרת, אלא זו שיודעת להישאר פתוחה.

הכתיבה נעה בין הפיזי למטפיזי, בין זיכרון אישי לתובנה אוניברסלית, ופונה לא רק לאנשי אמנויות הלחימה אלא לכל מי שמבקש להבין מה נשאר לאדם כשהכול נלקח.