מלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 73'. דוד טרטקובר ועלי מוהר, שני צנחני מילואים באוגדת שרון, יושבים מעבר לתעלת סואץ ב"אפריקה". - הקרבות תמו, אבל השחרור אינו בא. הם מחכים לו מאה ימים ארוכים - ימים של הפסקת אש, שלעתים מתלקחת מחדש, ימים של חפירת שוחות, מנות קרב ושיחות מתמשכות עם המדבר והירח. כל אותו זמן, אחד מהם מצייר והשני כותב. הם משמרים את הזמן החולף בעומקה של החזית, הרחק מחייהם שבעורף; הם מתארים מקומות, כלים, ולפעמים גם פחדים וגעגועים; הם מתעדים את החצר האחורית של המלחמה: נופים ריקים שעשן הקרב כבר נטש אותם, פני אנשים, קטעי שיחות והווי, ואפילו מתכון בדוק לסיר אורז מחלקתי. היום, שלושים שנה אחרי, מצטרפים הרישומים והרשימות האלה ליומן נדיר, אותנטי ומרתק של אנשים במלחמה. זהו יומן אישי מאוד, אבל לא פרטי: הוא מביא את ריח הימים ההם גם למי שלא חווה אותם, ואילו כל מי שהיה במלחמה ההיא, כל מי ששירת אי פעם במילואים, יוכל למצוא בפלוגה גימל, מחלקה שלוש בראש ובראשונה את עצמו. גם אם הוא מפלוגה ב', מחלקה 2.