בליבה של עזה

אני נעמד במרכז, תופס את הסולם, מניף אותו, ומניח בזהירות את קצהו השני על אדן המרפסת של הקומה הראשונה. לפתע אני מבחין שהסולם נשען גם על כבלי חשמל חשופים שמתוחים בצמוד למרפסת. ניצוצות של קצרים חשמליים מופיעים ומפעילים אצלי את מנגנון הפחד המשתק. חמשת חברי הצוות ששוכבים עדיין על גג המשאית מחכים שאחצה למרפסת ממול, אבל אני לא מצליח להזיז את הרגליים. הראש לא מצליח לשדר את הפקודה לרגליים לנוע. משהו בתוכי אומר לי שאם אגע בסולם, אתחשמל למוות. יש לנו שניות ספורות לבצע את השלב הזה במשימה, לחצות את המרחק ולהיכנס אל הבניין, ואני, באופן הכי מילולי, פשוט לא מצליח לזוז.
תומר צבן שירת כמסתערב ביחידת שמשון בתחילת שנות התשעים. בגלבייה לבנה ובשפם, וגם באין־ספור תחפושות הסוואה אחרות, למד להיטמע באוכלוסייה המקומית ברצועת עזה ולהכיר את התושבים שם, לטוב ולרע.
בליבה של עזה מביא את סיפורי המבצעים שבהם השתתף צבן, וחושף, לצד מעשי גבורה נועזים ומסמרי שיער, גם רגעים אנושיים ונוגעים ללב, המדגישים את הפער הבלתי נתפס בין ההצלחות בשטח — לשריטות הנותרות בנפש לעד. צבן מספק לנו הצצה נדירה לעולם המבצעים המסוערבים, הנעשים בשקט, הרחק מאור הזרקורים, אך בזכותם יכולים תושבי ישראל לקיים יום יום את שגרת חייהם באין מפריע.