התפקיד העצוב של התיעוד

שנתיים ימים הסתתר צאלק, עם עוד שלושה יהודים, מאחורי ארון בחנות קטנה בת חדר אחד בוורשה הכבושה בידי הנאצים. במשך הזמן הזה כתב יומן ובו הוא מתאר את חמש שנות חייו האחרונות תחת הכיבוש הגרמני בפולין (1943-1939).

ביומן הזה נחשף סיפור מחבוא מדהים שאינו נופל בעוצמתו מסיפורה של אנה פרנק. היומן הוא מסמך מרתק ומרגש עד דמעות, דווקא בשל התיאור המאופק, הציני כמעט, של הזוועות. בפשטות רבה, בלא כל פאתוס הוא מספר על חיי היום-יום בצל הפחד הנורא - החיים בגטו אוטבוצק קודם להסתתרותו וחיסולו, החים במחבוא והיחסים המורכבים והמרתקים שנוצרו בין היהודים המסתתרים לבין הפולנייה שהסתירה אותם ומאהבה. הוא מספר על חוסר אונים, קרבת המוות, רגשות אשם כלפי משפחתו שאבדה, ומנסה לנתח את התהליכים המתרחשים לנגד עיניו בעומק ובדיוק מפליאים (בהתחשב בנתונים המעטים שהיו לפניו).

צאלק פרחודניק קיבל עליו את ``התפקיד העצוב של התיעוד``. מותו הוא אולי המהלך היחיד שלא היה יכול לתעדו, אך הוא היה יכול לחזות אותו: ``אינני משלה את עצמי - במוקדם או במאוחר... יובילו אותי לשדה, יורו לי לכרות קבר לעצמי, להתפשט, לשכב בתוך הבור, ואז אמות מוות מהיר מכדור של אקדח. יישרו את האדמה ואיכר פולני יחרוש ויזרע באותו מקום חיטה או שיפון. ``ראיתי כל כך הרבה הוצאות להורג כאלה, שדי אם אעצום את עיני כדי לראות את מותי``. צאלק נספה בוורשה ב1944-. לאחר המלחמה נודע לאחיו הבכור כי השאיר אחריו יומן, והוא הצליח לאתר את חלקו הראשון. עתה, כחמישים שנה לאחר כתיבתו, היומן רואה אור