ילדי הלך לאן?

נחטפו או לא נחטפו? היה או לא היה? האם הכל סיפורי מעשיות? בדיה אחת גדולה? או שמא היה זה גֶזֶל ילדים מאורגן בחסות המדינה?

קרוב לשבעים שנה חלפו מאז התרחשו האירועים הידועים כ"פרשת ילדי תימן", וצילם הכבד עדיין איתנו – מעיב על חייהן של משפחות הילדים הנעלמים, וגם לא מרפה מן המצפון הלאומי. למעלה מ-2,000 ילדים נעלמו בשנות הפרשה, חלקם הגדול מבני העדה התימנית. האם ייתכן שהיעלמותם היא רק פרי של צירופי מקרים, של דמיונות שווא? והאם יהיה בנו כוח להודות כי נעשתה בישראל עוולה בסדר-גודל שכזה?

רובם של אלה המכחישים כי נעשה כאן גזל שיטתי של ילדים מסתמכים בעיקר על תחושות בטן, על אמיתוֹת-מטעם, כביכול מתקשים להאמין שדבר כזה היה יכול לקרות אצלנו. והנה כאן לפנינו מחקר שיטתי, ראשון (וכנראה יחיד) מסוגו, המוכיח שאכן, היו דברים מעולם...

מחבר הספר הזה קרא – כפי שלא עשה זאת איש לפניו – עשרות אלפי עמודים של עדויות שנמסרו בוועדה הממלכתית לחקירת הפרשה: עדויות גם של מאות מבני משפחות הילדים הנעלמים, וגם של עשרות רבות מן ה"קולטים" – מנהלי מחנות, רופאים, אחיות, עובדות סוציאליות ועוד. מסקנותיו הן ברורות, חותכות, חד-משמעיות. אחרי קריאת הספר הזה, על מאות העדויות המצוטטות בו, כל טענות ההכחשה קורסות ברעש רב. ילדים רכים-בשנים נגזלו ממשפחותיהם ועוד איך. השאלה היחידה שנשארה היא לאן מובילים עקבותיהם.