גזע מדומיין

האם גזענות הייתה תמיד מעין סנוביזם של עניים או שמא היוותה גם תוצר תרבותי המעובד על ידי אליטות אינטלקטואליות? מהו מקור השנאה הנוצרית ליהודים ומדוע שנאה זו השתמרה במשך זמן כה רב? מהי הסיבה שהיודופוביה ארוכת השנים לא נעלמה עם האמנציפציה? ומתי החלו להגזיע יהודים? האם במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר נטבע המושג "אנטישמיות", או שמא בתחילת התהוותה של הציוויליזציה הנוצרית באגן הים התיכון העתיק?

מקובל להניח שהנצרות נולדה בחיק היהדות, אבל ספר זה מבקש לטעון את ההיפך: הייתה זו הנצרות שיותר מכל גורם אחר אחראית לעיצוב אופייה המסתגר והמפוחד של היהדות. מקובל גם להניח שהיהודים הם מעין עם-גזע שהוגלה מאדמתו ומאז נדד על פני תבל; ואמנם, זה כשלעצמו מיתוס נוצרי עוין, טוען שלמה זנד, כזה שנקלט על ידי הנרדפים והפך לאחת הסיבות לאיבה נגדם. העובדה שאין בנמצא ולו ספר היסטורי מחקרי אחד שדן ב"הגליית העם היהודי" לא החלישה כלל את עוצמתו של המיתוס, והוא עדיין משמש נקודת מוצא בשיח פוליטיקת הזהויות המודרני – הן היודופובי והן הציוני.

ועד כמה הציונות, אשר נולדה כתגובת מצוקה לרדיפתם של יהודים, רכשה בין השאר את תמונת העולם הגזענית של רודפיהם? – זהו הנושא הכואב האחרון שבו דן ספר נוקב זה.

פרופ' שלמה זנד (יליד 1946) הוא היסטוריון ישראלי בעל שם עולמי. בין ספרי העיון הרבים שחיבר, אשר תורגמו ללמעלה מעשרים שפות, נמנים "הקולנוע כהיסטוריה" (עם עובד 2002); "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" (רסלינג 2008) ו"היסטוריה בדמדומים" (רסלינג 2015). לאחרונה פרסם זנד את הרומן "לחיות ולמות בתל אביב" (ידיעות ספרים 2019), שתורגם לצרפתית.